דילוג לתוכן העיקרי

האתגר של הרצוג ולבני: להביא קולות ממפלגות הימין

ניתוח הסקר החשוב בערוץ 10 מגלה מציאות פחות זוהרת עבור גוש השמאל-מרכז, שמאבד מנדטים למפלגות מרכז עם אוריינטציה ימנית. כדי לתת את הטון בממשלה הבאה או אף להנהיג אותה, יצטרכו הרצוג ולבני להעביר אליהם קולות מהימין.
Isaac Herzog (R), the newly elected head of Israel's left-of-centre Labour Party, speaks during a news conference after his meeting with Palestinian President Mahmoud Abbas in the West Bank city of Ramallah December 1, 2013. REUTERS/Mohamad Torokman (WEST BANK - Tags: POLITICS) - RTX15ZO7

הקריסה המהירה של בנימין נתניהו באחוזי התמיכה לראשות הממשלה בסקרי הימים האחרונים [9-8 בדצמבר] היא אירוע מכונן בבחירות 2015. זו הפעם הראשונה בשנים האחרונות בה נתניהו, המלך הבלתי מעורער של משאלי דעת הקהל מבחינת ההתאמה לניהול המדינה, מאבד את היתרון הזה.

לכאורה, אלו הן חדשות מצויינות לגוש השמאל-מרכז - אשר נציג מטעמו, יו"ר העבודה יצחק הרצוג, מצמצם בסקרים פערים מול נתניהו. על פי סקר חדשות ערוץ 10 שפורסם ביום שלישי [9 בדצמבר], נתניהו צונח ל-23% תמיכה בהתאמה לראשות הממשלה, והרצוג מזנק ל-22%. זהו קרב צמוד ודרמטי. אף שהקרב הזה מתחולל כרגע רק בסקרים, הוא בעל אפקט עצום על דעת הקהל ושובר תודעתית את ההגמוניה של נתניהו, ועוד לטובת מנהיג השמאל.

צמיחתו של הרצוג, מפוליטיקאי אפור למדי לאיש שעשוי להיות ראש הממשלה הבא של מדינת ישראל, היא אמנם תולדה של טרנד האנטי ביבי שהשתלט על הפוליטיקה, אבל גם של הסכם האיחוד המהיר בינו  לבין ציפי לבני.

הישראלים מושפעים מחיבורים מהסוג הזה, שמשדרים תנופה וחידוש ומעוררים תקווה. ובמקרה הזה חיבור שכולל גם חידוש: רוטציה בין הרצוג ללבני על ראשות הממשלה. אבל כשמנתחים את תוצאות הסקר החשוב בערוץ 10 בכל הנוגע להתפלגות המנדטים בין המפלגות ובין הגושים, מתגלה מציאות פחות זוהרת ומאוד בעייתית עבור גוש השמאל-מרכז: החיבור בין הרצוג ללבני ולמופז לא רק שאינו שומר על כוחו, הוא מאבד עשרה מנדטים. 

בעוד שבכנסת היוצאת מנה גוש השמאל-מרכז 48 מנדטים (יש עתיד 19, העבודה 15, התנועה 6, מרצ 6 וקדימה 2), הסקר המדובר מצביע על בריחת מנדטים ממנו. על פי הסקר, החיבור הצפוי בין מפלגת העבודה, התנועה בראשות לבני וקדימה בראשות מופז מניב 22 מנדטים, יש עתיד צונחת לעשרה מנדטים ומרצ נותרת עם שישה. חישוב פשוט מלמד שהחזית המשותפת של גוש השמאל-מרכז שווה בסקר הזה 38 מנדטים בלבד. כלומר, לא רק שאין כניסה של אלקטורט חדש אל תוך הגוש, אלא יש זליגה מדאיגה מבחינתו אל מפלגתו של משה כחלון ואל "ישראל ביתנו" של ליברמן, שממרכז את עצמו.

גוש השמאל-מרכז דומה למשק סגור, בו מפלגה אחת גדלה על חשבון מפלגה אחרת. הירידה בכוחה של מרצ, למשל, שכבר נגעה בעשרה מנדטים בסקר מלפני מספר חודשים [אפריל 2014], מוסברת בכך שמפלגת הרצוג-לבני גוזלת ממנה מצביעים. זוהי דינמיקה שמזכירה את בחירות 2009 בה קדימה בראשות לבני סיימה עם 28 מנדטים, והפכה בכך למפלגה הגדולה ביותר. בניתוח התוצאות התברר שלבני גזלה מצביעים ממרצ וכמעט "חיסלה" את המפלגה שהתרסקה אז לשלושה מנדטים. היא פגעה גם במפלגת העבודה בראשות אהוד ברק שצנחה אל מחוזות 13 המנדטים.

בבחירות האחרונות [2013], יאיר לפיד הצליח להעביר אל תוך הגוש כארבעה עד חמישה מנדטים מהימין, בין השאר משום שעמעם את עמדותיו המדיניות וקרץ לימין. זו הסיבה שהגוש גדל אז וכמעט השתווה לגוש הימין.

בבחירות הקרובות [17 במארס] אנו צפויים לגלות שמפלגות המרכז הן מפלגות בעלות אוריינטציה ימנית – מדובר בכחלון ובאביגדור ליברמן, שכמעט בוודאות יישבו בממשלה הבאה, ולא משנה מי יעמוד בראשה, ייתכן שאפילו אחד מהם.

אלה אינן חדשות טובות לגוש השמאל-מרכז, שנהנה כעת מאפקט האנטי ביבי, אבל בניתוח עומק הוא מתגלה כגוש בהתכווצות. הוא אינו מצליח לייצר סדר יום מדיני או כלכלי מוביל.

רוב הציבור הישראלי נוטה לימין-מרכז, כלומר אינו מאמין עד ספקן בתהליך מדיני על בסיס רעיון שתי המדינות. לכן, אחרי שיתפזר אבק באזז "רק לא ביבי" תתגלה שוב המציאות העגומה בפני מנהיגי גוש השמאל-מרכז. הם עשויים למצוא את עצמם חיילים בממשלתו של אביגדור ליברמן, ולקוות שהוא יפעל לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים. לא בכדי ליברמן וכחלון אינם מתחייבים שלא לשבת בממשלתו של נתניהו – הם מספיק מתוחכמים פוליטית כדי להשאיר לעצמם את האופציה הזו פתוחה וגם כדי להימנע מלהזיק לעצמם בקהל הימני (אם יצטיירו כמי שפועלים להפלת ראש ממשלה מהימין וחוברים לשמאל). זהו משחק עדין, שכרגע אינו מנבא טובות לגוש השמאל-מרכז בכיבוש השלטון.

לכך יש להוסיף את המאבקים בתוך הגוש עצמו, שכאמור מתחרה פחות או יותר על אותו אלקטורט, אלקטורט שזז בכל בחירות ממפלגה למפלגה אך אינו מצליח להגדיל את עצמו באופן מובהק, כמגמה. רק בימים האחרונים אנו עדים למאבק סמוי בין לפיד להרצוג על לבה של לבני שבחרה  [10 בדצמבר] בעבודה כביתה החדש. ברקע, לפיד אינו מוכן לקבל אוטומטית את הצבת הרצוג כמועמד הגוש לראשות הממשלה, והוא מבקש את המשבצת הזאת לעצמו.

ב-22 השנים האחרונות הצליח השמאל לכבוש את השלטון פעמיים בלבד: ב-1992, כשיצחק רבין נבחר לראשות הממשלה והעבודה זכתה ל-44 מנדטים, ושבע שנים לאחר מכן, כאשר אהוד ברק ניצח את נתניהו בבחירות אישיות.

אין זה מקרי, שבשתי הפעמים הללו הובילו את הגוש רמטכ"לים מוערכים לשעבר. השילוב בין ביטחוניזם מובהק לבין תפיסה מדינית המצויה בשמאל-מרכז ובעיקר משדרת אחריות, הוא שהביא לרבין את קולות הימין וגם סייע לברק, באופן מסוים, להעביר אליו קולות מהמרכז. זהו האתגר הגדול של הרצוג ולבני ובמובן מסוים גם של לפיד.

הצבת מופז – לשעבר איש הליכוד ומזרחי, במקום גבוה ברשימת העבודה-לבני עם תוספת של ביטחוניסטים נוספים, הייתה יכולה לעשות את ההבדל. הצמרת הנוכחית של הרשימה המשותפת תסחוף אולי שוב את האלקטורט ב''שבט הלבן'', אבל תתקשה מאוד להגדיל את גוש השמאל-מרכז באמצעות אלקטורט מהימין, ולכן כלל לא בטוח שהיא תהיה חזקה מספיק כדי להנהיג את הממשלה הבאה.

 

More from Mazal Mualem

Recommended Articles