בשבועות האחרונים נכנסתי ויצאתי כמה פעמים מתחומי האיחוד האירופי כשאני משתמש בדרכון אירופי שאת הזכות לקבל אותו מימשתי לפני שנים אחדות. בכל המקרים הביט פקיד ביקורת הגבולות באדישות בכריכת הדרכון, מהסוג הישן שאינו נושא מידע ביומטרי, והחזיר לי אותו במהירות. נראה שלא טרח לבדוק או לאמת פרט כלשהו במסמך, שאפשר לי להסתובב אחר כך ללא הפרעה ב-28 מדינות - מרבית שטחה של יבשת אירופה. תחושת ה״מעבר החופשי״ הזו בולטת במיוחד נוכח החוויה המקבילה בנתב"ג. כל מפגש עם פקידי משטרת הגבולות בישראל מלווה במבטים חוזרים ונשנים מהדרכון ואלי ובחזרה, בתקתוקי מחשב ובדפדוף מתמשך בין הדפים. נוהל הכניסה הזה הוא עוד שכבה ברשת סבוכה ומורכבת של אמצעי איתור ומניעה שפיתחו גופי הביטחון של מדינת ישראל, בתהליך ארוך ולפעמים כואב של ניסוי וטעייה במאבק המוחות עם ארגוני הטרור.
שיטות הסינון והאיתור שישראל מפעילה כדי לסכל פיגועים בתעופה האזרחית, וכדי למנוע מפעילי טרור להיכנס לתחומה, מעלים לא אחת את חמתם של גופים ממשלתיים שונים ופעילי זכויות אדם הטוענים לפגיעה חמורה בזכויות הפרט. אלא שמאז שמדינות המערב בכלל והאיחוד האירופי בפרט זיהו את האיום הגלום ב״צבא הזרים של דאע"ש״, בירושלים מקבלים פניות מגופי המודיעין במדינות האלה, שרוצים ללמוד וליישם את הידע הרב שנצבר ופותח כאן בתחום.