דילוג לתוכן העיקרי

היום שאחרי צוק איתן

זו הפעם הראשונה שהישראלים מתוודעים לאופייה המתעתע של המלחמה המודרנית: אין בה מנצחים ומנוצחים. תוצאות המלחמה נמדדים בהישגים המדיניים - ולא באלו הצבאיים.
Israeli soldiers from the Givati brigade return to Israel from Gaza August 3, 2014. An Israeli air strike killed at least 10 people and wounded about 30 others on Sunday in a U.N.-run school in the southern Gaza Strip, a Palestinian official said, as dozens died in Israeli shelling of the enclave and Hamas fired rockets at Israel. The Israeli military said it was looking into the reported attack, the second to hit a school in less than a week. Israeli media, on the 27th day of the fighting, reported that mo

זו הייתה מלחמה מוזרה למדי. היא חשפה את הישראלים לתופעות שלא ידעו כמותן בעבר. לצד מפגנים של סולידריות בקרב הציבור הרחב, התגלו מחלוקות עמוקות בקרב מקבלי ההחלטות. כמו כל המלחמות היא נפתחה בהסכמה מקיר לקיר אך הסתיימה עם תמיהות לגבי מטרותיה. בסופה, איש כמעט לא הצליח להשיב על השאלה: מה הייתה מטרת המלחמה? המלחמה עם החמאס גרמה לפינויים של רבים מיישובי הדרום. בעוד המדינה מאיצה בתושבים להישאר בבתיהם, הגיעו אלה למסקנה שאסור להם לסמוך על המדינה. הם נטלו את ילדיהם וכמה מזוודות ונטשו את הבית עד יעבור זעם. הנה מספר תופעות מרכזיות נוספות שמלחמת 2014 חשפה:    

האורך מעטות המערכות הצבאיות בישראל שאורכן התקרב לזה של המלחמה בעזה 2014, והישראלים, שהתרגלו למלחמות שארכו ימים ושבועות ספורים בלבד, התקשו לעכל את התמשכותו של צוק איתן. כמעט מדי יום נעשה ניסיון לקצוב את זמנה של המלחמה הזו באמצעות הפסקת אש זו או אחרת. לא חלף אפילו שבוע לפני שהחל הציבור לתהות אם לא הגיע הזמן להפסיקה. היו מלחמות שנמשכו יותר, אך המלחמה בעזה כונתה "מבצע" - מן מהדורה מקוצרת וחלקית של מלחמה. כבר ביומה השני [9 ביולי], הופיעו מומחים באולפני הטלוויזיה וקבעו שצה"ל ניצח וכי הגיע הזמן להסיג את הכוחות. האורך שלה השפיע על כל משפחה בישראל בין היתר משום שכמעט כל משפחה שלחה נציג לחזית. אין עוד מלחמה שעוררה כל כך הרבה חרדות כמו המבצע המוגבל בעזה. עזה הצטיירה בעיני הישראלים כרולטה פלסטינית שעלולה לקטול חייל באופן המקרי ביותר והכי בלתי צפוי. לפיכך כמעט כל הישראלים ייחלו בתוך לבם שהיא תסתיים במהרה. בהכירם את קוצר רוחם של הישראלים ביחס לאורך, ראש הממשלה וראשי הצבא ובראשם הרמטכ"ל ניסו לסיים את המערכה מהר. אולם הפלסטינים, בהכירם גם הם היטב את קוצר רוחם של הישראלים, עשו הכול כדי להאריך - בתקווה להתיש. אין כמו התשה כדי להתיש את מצב רוחם של הישראלים. "מול ההתשה שלהם הם מקבלים הכתשה", הבטיח ראש הממשלה באחת ממסיבות העיתונאים שלו [24 באוגוסט], ושיקף את רחשי לבם של הישראלים.

מי ניצח? לפי סקר שהתפרסם ביום רביעי האחרון [27 באוגוסט] בעיתון הארץ, 54 אחוז מהישראלים סבורים שאף צד לא ניצח במלחמה הזאת. רק 26 אחוז סבורים שישראל ניצחה. הנה עוד תופעה שלא הייתה כמותה בכל מלחמות ישראל. אפילו מלחמת יום הכיפורים, שגבתה את חייהם של מעל ל-2500 חיילים, נחשבת לניצחון צבאי חסר תקדים. זו הפעם הראשונה שהישראלים מתוודעים לאופייה המתעתע של המלחמה המודרנית: אין בה מנצחים ואין בה מנוצחים. הקורבנות הפלסטינים עולים לאין שיעור על הקורבנות הישראלים, אך רוב הישראלים נאלצים להשלים עם כך שתוצאות המלחמה נמדדות בהישגים המדיניים - ולא בתוצאות הצבאיות. בחשבון הסופי, דומה שהפלסטינים בעזה השיגו באמצעות המלחמה מה שלא השיגו בשום דרך אחרת. זה חיזק את דעתם של ראשי החמאס שהכריזו בכל הזדמנות חגיגית שכל מי שרוצה להשיג משהו מישראל חייב להפעיל כוח. דומה שהם צדקו.

סולידריות עם המוות – המלחמה בעזה הולידה אתוס של סולידריות בקרב הישראלים בעוצמה שלא ניכרה בעבר. החברה כולה – למעט בודדים – התייצבה מאחורי הצבא ופרצה מגדרה כדי להביע את אהבתה לחיילים. כל חובש מדים הצטייר כרובין הוד, כל מי ששב מחולות עזה לחופשה התקבל בכבוד מלכים. אחרי שחיקה תדמיתית של שנים החיילים שבו להיות הגיבורים האמיתיים שמוכנים למסור את חייהם למען הגנת המדינה. ההערצה הזאת לא ידעה גבולות, בייחוד בלוויות הצבאיות של חיילים שנפלו בעזה. השתתפתי בחיי בהרבה לוויות צבאיות אך מעולם בתי עלמין צבאיים לא דמו לעצרות המונים כמו במלחמה הזאת. כל מוות משך אלפים, כל חייל בודד אלמוני שנהרג משך אחרי ארונו עשרות אלפי אבלים. הם נהרו לטקסי ההלוויה גם בחצות מבלי שידעו מי הנופל ומהו סיפור חייו. ראיתים מקיפים את חלקת הקבר אחרי הטקס ועוטפים עצמם בדגלי ישראל. רבים מהם בכו כמו היה הנופל קרוב משפחה מדרגה ראשונה. גם אחרי שהאירוע הסתיים, הם נותרו שם, מקיימים טקסים מאולתרים משלהם מסביב לקבר. היו שכינו זאת פולחן מוות מסוכן, אך מלחמת עזה עוררה חרדה כה עמוקה עד שכל מוות הצטייר כמוות לאומי.

להיכן נעלמה המחאה? זו הייתה מלחמה משונה משום שהיא לא הופרעה. לא במהלכה ולא בסופה. כמעט כל מערכה צבאית מצליחה להוציא ישראלים רבים לרחוב כדי למחות נגדה. יש מפגינים מקצועיים שאינם ממתינים אפילו יממה בטרם ישתלטו על הכיכר הקרובה כדי להביע את מחאתם. ויש מפגינים שנצברים ככל שמראות המלחמה מזעזעים ושיעור הקורבנות מטפס. מלחמת לבנון הראשונה ב-1982 הביאה מאות אלפים אל הכיכר הגדולה בתל אביב שזעקו בגרון ניחר נגד ראש הממשלה מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון. הם כינו את שרון "רוצח!". גם מלחמת לבנון השנייה הביאה לכיכרות עשרות אלפים שדרשו להפסיקה והאיצו את סילוקם של קברניטיה, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אל ההפגנה הגדולה ביותר נגד מלחמה, הגיעו החיילים ישר משדות הקרב של מלחמת יום הכיפורים ב-1973. הם השתלטו על קריית הממשלה בירושלים ודרשו לפטר את ראשי המדינה שהיו אחראים למה שהם כינו "המחדל". המלחמה האחרונה בעזה שברה את המסורת הזו. אפילו השמאל לא העז להפגין בכיכר בחודש הראשון של המלחמה. כל התארגנות הצטיירה כמי שעלולה לפגוע ברוח הלחימה של החיילים. וכך מצאו עצמן מפלגת העבודה ומרצ ושאר תנועות שמאל חסרות עבודה. רק כעבור חודש של לחימה הופיעו אלפים בכיכר העיר בתל אביב כדי להביע מחאה. קרוב לוודאי שתנועות המחאה נרתעו בין היתר לאור הפופולריות העצומה שצברה המלחמה בעזה. סקרים הראו שכמעט תשעה מתוך עשרה ישראלים הביעו תמיכה מלאה בתחילתה של המלחמה. עם נתון כזה, לא פלא שמעטים בלבד העזו להסתכן.

More from Daniel Ben Simon

Recommended Articles