זו הייתה מלחמה מוזרה למדי. היא חשפה את הישראלים לתופעות שלא ידעו כמותן בעבר. לצד מפגנים של סולידריות בקרב הציבור הרחב, התגלו מחלוקות עמוקות בקרב מקבלי ההחלטות. כמו כל המלחמות היא נפתחה בהסכמה מקיר לקיר אך הסתיימה עם תמיהות לגבי מטרותיה. בסופה, איש כמעט לא הצליח להשיב על השאלה: מה הייתה מטרת המלחמה? המלחמה עם החמאס גרמה לפינויים של רבים מיישובי הדרום. בעוד המדינה מאיצה בתושבים להישאר בבתיהם, הגיעו אלה למסקנה שאסור להם לסמוך על המדינה. הם נטלו את ילדיהם וכמה מזוודות ונטשו את הבית עד יעבור זעם. הנה מספר תופעות מרכזיות נוספות שמלחמת 2014 חשפה:
האורך – מעטות המערכות הצבאיות בישראל שאורכן התקרב לזה של המלחמה בעזה 2014, והישראלים, שהתרגלו למלחמות שארכו ימים ושבועות ספורים בלבד, התקשו לעכל את התמשכותו של צוק איתן. כמעט מדי יום נעשה ניסיון לקצוב את זמנה של המלחמה הזו באמצעות הפסקת אש זו או אחרת. לא חלף אפילו שבוע לפני שהחל הציבור לתהות אם לא הגיע הזמן להפסיקה. היו מלחמות שנמשכו יותר, אך המלחמה בעזה כונתה "מבצע" - מן מהדורה מקוצרת וחלקית של מלחמה. כבר ביומה השני [9 ביולי], הופיעו מומחים באולפני הטלוויזיה וקבעו שצה"ל ניצח וכי הגיע הזמן להסיג את הכוחות. האורך שלה השפיע על כל משפחה בישראל בין היתר משום שכמעט כל משפחה שלחה נציג לחזית. אין עוד מלחמה שעוררה כל כך הרבה חרדות כמו המבצע המוגבל בעזה. עזה הצטיירה בעיני הישראלים כרולטה פלסטינית שעלולה לקטול חייל באופן המקרי ביותר והכי בלתי צפוי. לפיכך כמעט כל הישראלים ייחלו בתוך לבם שהיא תסתיים במהרה. בהכירם את קוצר רוחם של הישראלים ביחס לאורך, ראש הממשלה וראשי הצבא ובראשם הרמטכ"ל ניסו לסיים את המערכה מהר. אולם הפלסטינים, בהכירם גם הם היטב את קוצר רוחם של הישראלים, עשו הכול כדי להאריך - בתקווה להתיש. אין כמו התשה כדי להתיש את מצב רוחם של הישראלים. "מול ההתשה שלהם הם מקבלים הכתשה", הבטיח ראש הממשלה באחת ממסיבות העיתונאים שלו [24 באוגוסט], ושיקף את רחשי לבם של הישראלים.
מי ניצח? לפי סקר שהתפרסם ביום רביעי האחרון [27 באוגוסט] בעיתון הארץ, 54 אחוז מהישראלים סבורים שאף צד לא ניצח במלחמה הזאת. רק 26 אחוז סבורים שישראל ניצחה. הנה עוד תופעה שלא הייתה כמותה בכל מלחמות ישראל. אפילו מלחמת יום הכיפורים, שגבתה את חייהם של מעל ל-2500 חיילים, נחשבת לניצחון צבאי חסר תקדים. זו הפעם הראשונה שהישראלים מתוודעים לאופייה המתעתע של המלחמה המודרנית: אין בה מנצחים ואין בה מנוצחים. הקורבנות הפלסטינים עולים לאין שיעור על הקורבנות הישראלים, אך רוב הישראלים נאלצים להשלים עם כך שתוצאות המלחמה נמדדות בהישגים המדיניים - ולא בתוצאות הצבאיות. בחשבון הסופי, דומה שהפלסטינים בעזה השיגו באמצעות המלחמה מה שלא השיגו בשום דרך אחרת. זה חיזק את דעתם של ראשי החמאס שהכריזו בכל הזדמנות חגיגית שכל מי שרוצה להשיג משהו מישראל חייב להפעיל כוח. דומה שהם צדקו.
סולידריות עם המוות – המלחמה בעזה הולידה אתוס של סולידריות בקרב הישראלים בעוצמה שלא ניכרה בעבר. החברה כולה – למעט בודדים – התייצבה מאחורי הצבא ופרצה מגדרה כדי להביע את אהבתה לחיילים. כל חובש מדים הצטייר כרובין הוד, כל מי ששב מחולות עזה לחופשה התקבל בכבוד מלכים. אחרי שחיקה תדמיתית של שנים החיילים שבו להיות הגיבורים האמיתיים שמוכנים למסור את חייהם למען הגנת המדינה. ההערצה הזאת לא ידעה גבולות, בייחוד בלוויות הצבאיות של חיילים שנפלו בעזה. השתתפתי בחיי בהרבה לוויות צבאיות אך מעולם בתי עלמין צבאיים לא דמו לעצרות המונים כמו במלחמה הזאת. כל מוות משך אלפים, כל חייל בודד אלמוני שנהרג משך אחרי ארונו עשרות אלפי אבלים. הם נהרו לטקסי ההלוויה גם בחצות מבלי שידעו מי הנופל ומהו סיפור חייו. ראיתים מקיפים את חלקת הקבר אחרי הטקס ועוטפים עצמם בדגלי ישראל. רבים מהם בכו כמו היה הנופל קרוב משפחה מדרגה ראשונה. גם אחרי שהאירוע הסתיים, הם נותרו שם, מקיימים טקסים מאולתרים משלהם מסביב לקבר. היו שכינו זאת פולחן מוות מסוכן, אך מלחמת עזה עוררה חרדה כה עמוקה עד שכל מוות הצטייר כמוות לאומי.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
