דילוג לתוכן העיקרי

יום השואה: זיכרון אלטרנטיבי

כבר 16 שנים, במקביל לטקסים הממלכתיים, מתקיים בתל אביב טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה אלטרנטיבי, המושך אליו את הדור הצעיר. "רצינו לעסוק בחוויית השואה מנקודת מבט של ההווה ולא רק של העבר", מסבירים מייסדיו.
People stand still as a two-minute air raid siren is sounded marking Holocaust Remembrance Day in Jerusalem April 28, 2014. Israel on Monday marked the annual memorial day commemorating the six million Jews killed by the Nazis during World War Two. REUTERS/Ronen Zvulun (JERUSALEM - Tags: ANNIVERSARY CONFLICT) - RTR3MVOX

לפני שנתיים [2012] הוזמן פרופ' משה צימרמן, היסטוריון באוניברסיטה העברית, לשאת דברים בטקס שעמד להתקיים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. צימרמן הופתע מהפנייה. כבר שנים שהוא מרחיק עצמו מטקסים ממלכתיים, ולא פעם ולא פעמיים תקף בתקשורת את מה שתיאר כפולחן ההנצחה של השואה. כהיסטוריון של גרמניה וכמי שמשפחתו עלתה לישראל מהמבורג, ראה עצמו מוסמך לדבר על השואה ובייחוד על הדרכים להנציח את זכרה.

מארגן האירוע, אבי גיבסון, הסביר לו שמדובר בטקס יום שואה אלטרנטיבי שאין בינו לבין הטקס הממלכתי ב"יד ושם" לא כלום. צימרמן נענה להזמנה. "שמחתי לשמוע שיש אירועים אחרים שרואים את לקחי השואה באור אחר", מספר צימרמן לאל-מוניטור, "ולכן הסכמתי להשתתף".

גיבסון ושותפתו לרעיון, שהרה בלאו, הם שיזמו ב-1999 את קיומו של טקס יום השואה האלטרנטיבי בתל אביב. נמאסו עליהם הטקסים הממלכתיים, תחושת הקורבנות האין סופית והרגשת הנקם שפיעמה בקרב נושאי הנאומים הרשמיים. השניים, בשנות השלושים לחייהם, החליטו לעשות מעשה. הם פרסמו מודעה קטנה בתל אביב שבה קראו לאנשים להשתתף באירוע. כה ספקנים היו עד שציפו לכמה עשרות בלבד. לתדהמתם, הגיעו מאות רבות. אולם "תמונע" ברחוב שונצינו בעיר התמלא עד אפס מקום, ורבים אחרים נאלצו להישאר בחוץ.

גם באירוע שהתקיים בערב יום השואה השבוע [27 באפריל], מצאו רבים את עצמם נדחקים במסדרונות ובמדרגות. שעתיים לפני פתיחת הטקס, וכבר האולם בן 300 המקומות נגדש עד אפס מקום. ניכרו על הבאים גילם הצעיר והציפייה לשמוע גרסה אחרת, שונה מהנרטיב הרשמי והקבוע.

"כשהתחלנו ב-1999 הייתה בארץ אווירה אחרת", נזכרה בלאו, בת לניצולי שואה, "כל שיח השואה היה אחר לגמרי. תוכניות הטלוויזיה הופקעו לטובת שידורי השואה. כל השיח עסק בעבר. רצינו לעסוק בחוויית השואה מנקודת מבט של ההווה ולא רק של העבר".

צימרמן יצא מהאירוע בתחושה שנכח בטקס, שעשוי לדבר אל רבים אשר איבדו עניין בשיח השואה הקיים. "זו הייתה חוויה חיובית", הוא נזכר השבוע, "כי הטקס חיפש נרטיב אחר מהנרטיב הקיים. במקום להציג את היהודים כקורבנות של השואה, בבחינת מה עשו לי, אני ואחרים דיברנו גם על מה שאנחנו כישראלים עושים שלא עולה בקנה אחד עם זיכרון השואה. דיברתי על השואה כעל אחריות אוניברסלית, דיברתי על סבל האדם, דיברתי על איך למנוע סבל מאחרים, דיברתי על כך שליהודים אין מונופול על הכאב והצער, ושיש עמים אחרים שגם עברו אסונות נוראיים".

גם שי גולדן הצטרף למועדון של חסידי טקס יום השואה האלטרנטיבי. בעבר שימש עורך מוסף עיתון הארץ וכיום הוא משמש בתפקיד בכיר בערוץ 2. כשהוזמן להשמיע את דבריו, מיהר להיענות. "הרגשתי שצריך להפקיע את הזיכרון של השואה מידי המדינה", סיפר לאל-מוניטור, "אני מודע לכך שהמדינה עושה את הטקסים שלה, אבל לצערי הם לא רלוונטיים לדור הצעיר. שאלתי את עצמי איך אני מעביר את השואה לילדים שלי, והגעתי למסקנה שהטקסים הרשמיים רק מרחיקים אותם במקום לקרב אותם".

 

הטקס הרשמי בלט בקדרותו. אלפי ניצולים קשישים מילאו את רחבת יד ושם כשבשורה הראשונה ישובים ראשי המדינה על רקע אנדרטאות שמהן הזדקר אסונם של מיליוני יהודים. בטקס השתתפו ראש הממשלה ונשיא המדינה והעניקו משמעות אקטואלית ליום הזיכרון. בעוד ששמעון פרס דיבר על כך שהשואה מחייבת את ישראל לחפש כל דרך לשלום, שב ראש הממשלה והישווה אויבים חדשים לאויבים הישנים. "אסור להתעלם מלקחי השואה," קרא בנאומו, "איראן וגרורותיה, חיזבאללה וחמאס קוראים ופועלים בגלוי להשמדת מדינת היהודים.. איראן אף מתחמשת בנשק גרעיני למימוש מטרה זו...חובה לעצור אותו."

לטקס 'האחר' הגיעו מאות רבות של צעירים, רובם לבושים 'זרוק' בג'ינס וטי שירט. היו ביניהם אנשי במה ועיתונאים וגם רקדנית (רננה רז) שהציגה עצמה כבת דור שלישי לניצולי שואה. הדוברים הדגישו שאינם מזדהים עם הנימה הלאומית, אלא רואים את השואה כחוויה אישית ביותר. כמעט כולם דחו את הקשר עם איראן ועם אויבים אחרים, ואחדים אף נפגעו מההשוואה שערך ראש הממשלה בין גרמניה הנאצית ואיראן. באולם ישבו מאות משתתפים בדממה מוחלטת והאזינו לדוברים הצעירים. אלה עלו וירדו מן הבמה באותו שקט מעיק שרבץ על האולם הדחוס. לא נשמעו קריאות ביניים ולא נרשמו הפרעות. כל דובר הביא את סיפורו. לא היו מחיאות כפיים. בסוף האירוע שארך יותר משעתיים, יצא הקהל אל תל-אביב של ערב יום הזיכרון.

ההצלחה של הטקס ברחוב שונצינו הביאה לצמיחתם של טקסים אלטרנטיביים נוספים, רובם בתל-אביב. מה שהפריע לצימרמן וגולדן, מפריע היום לציבור רחב של ישראלים שאינם נלהבים מהנימה הלוחמנית והנקמנית שנשמעת בפיהם של ראש הממשלה ופוליטיקאים אחרים. גם בערב יום השואה השנה, הזכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנאום המרכזי ברחבת "יד ושם", את הסכנה האיראנית והשווה אותה לסכנה הנאצית. "אבל עיניים להם ולא יִרְאו, אוזניים להם ולא יִשְמָעו", הוא הזהיר.

למען האמת, זה לא תמיד היה כך. בשנותיה הראשונות של המדינה סירב ראש הממשלה, דוד בן גוריון, להשתתף בטקס יום השואה שהתקיים בקיבוץ לוחמי הגטאות. "כמה אפשר לגרד את הפצעים של העבר?", הצדיק את סירובו. גם רבים מחבריו להנהגה של מפא"י נמנעו מלהשתתף בטקסים שהתקיימו באותן שנים.

אפשר לקבוע בוודאות שתודעת השואה הונחלה לציבור הרחב בעקבות משפט אייכמן. המשפט חשף בעוצמה חסרת תקדים את מוראות השואה והביאן לכל בית בישראל. בשעת ניהול המשפט, מאות אלפי ישראלים נצמדו למכשירי רדיו ביתיים וניידים כדי לעקוב אחר עדויות הניצולים. עד אז ישראלים רבים ביכרו להתעלם ממאות אלפי הניצולים שעלו לישראל ואף התנכרו אליהם בטענה שייצגו את היהודים הגלותיים.

עד שנות ה-70' אימצו הישראלים טקסים צנועים שהחלו בערב יום השואה והסתיימו כעבור 24 שעות. הטקס ב"יד ושם" בלט בצניעותו ושידורי הטלוויזיה ציינו את מרכזיותו של היום בנימה מינורית. כיום, כל שרי הממשלה משתתפים בטקסים ובראשם הטקס שמתקיים בכנסת ביום השואה במסגרתו הם מעלים את זכרם של בני משפחותיהם שנספו בשואה.

פרופ' צימרמן סבור שעלייתו של מנחם בגין לשלטון ב-1977 היא שתרמה לשינוי אופיו של יום השואה, מקצה לקצה. מיום של טקסים צנועים הוא נהפך לחזות הכל במשך ימים לפני וימים אחרי.

"פתאום השואה היא רק שלנו ולא של אף עם אחר", הוא מסביר, "בגין דיבר רק על האסון של היהודים תוך התעלמות מלאה מגורל של עמים אחרים. מאז הנימה הזאת הלכה והחריפה. בנימין נתניהו הביא את האינדוקטרינציה של התפיסה הזאת לשיא, וגרם לנו בעצם למצוא צידוק לכל מעשה רע שאנחנו עושים".

גיבסון, כאמור מיוזמי יום השואה האלטרנטיבי, מאמין כי הוא וחבריו נוטעים זרע חדש בכל הקשור לשיח של השואה. "במפגשים האלה אנחנו לא מדברים על ברלין של 1945", הוא מסביר, "אנחנו מנסים לפתוח את הטראומה מחדש כדי שנוכל לעבור לשלב התיקון. חברה שחוותה טראומה צריכה לעבד אותה ולצאת ממנה למקום אחר".