דילוג לתוכן העיקרי

חיילי צה"ל הם מטרה קלה לדיפלומטים אירופיים

נספחת התרבות הצרפתייה שהתעמתה עם חיילים בכפר חאלד מקהול לא היתה מעזה לעשות פרובוקציה דומה באף מדינה אחת באזור
Israeli soldiers scuffle with Palestinians near a truck loaded with items European diplomats wanted to deliver to locals in the West Bank herding community of Khirbet al-Makhul, in the Jordan Valley September 20, 2013. Israeli soldiers manhandled European diplomats on Friday and seized a truck full of tents and emergency aid they had been trying to deliver to Palestinians whose homes were demolished earlier this week. REUTERS/Abed Omar Qusini (WEST BANK - Tags: POLITICS CIVIL UNREST MILITARY) - RTX13SGZ

זו היתה תקרית חסרת חשיבות בפינה חסרת חשיבות של העולם. במרכזה, נספחת התרבות של הקונסוליה הצרפתית בירושלים, מריון פאסנו-קאסטיין. היא ועוד כמה מחבריה, גם הם דיפלומטים של האיחוד האירופי, באו בסוף השבוע שעבר [20 בספטמבר] כדי לספק אוהלים וציוד נוסף לפלסטינים שכפרם נהרס בבקעת הירדן. צה"ל ביקש למנוע את כניסתם ואת חלוקת הציוד. הדיפלומטים התעקשו. האווירה התחממה. פה דחיפה, שם מכה, פה גרירה, שם מילה לא יפה. פסאנו-קאסטיין מצאה את עצמה שכובה על הקרקע. לטענתה, ולטענת שרת החוץ של האיחוד האירופי שמיהרה לדרוש מישראל הבהרות ולגנות את התנהגותה, החיילים היו אלימים.

אם להודות על האמת, כבר ראינו בנסיבות מסוימות התנהגות אלימה של חיילי צה"ל. הטענה הנגדית שמשמיעה ישראל היא שהצרפתייה סטרה לחייל, שהיא שהיתה אלימה. יש סרטון קצרצר שמוכיח את הטענה הזאת. אבל שוב צריך להודות, שזה סרטון לא לגמרי משכנע. פסאנו-קאסטיין אכן שלחה יד לכיוון פרצופו של איש מג"ב. ברור שהיתה נסערת. אבל לא מדובר בפגיעה חמורה. אם זה כל מה שעשתה, אפשר היה להפגין קור רוח ולהתעלם ממנה.

השאלה היא מדוע פסאנו-קאסטיין היתה שם מלכתחילה, מה חיפשה לעשות שם ומה חיפשו שם שאר הדיפלומטים האמיצים של המדינות הנוספות. הם אומרים שבאו כדי לשמור על החוק הבינלאומי, להגן על התושבים. זו דרכם המכובסת לומר שבאו לחבל במזיד במדיניות הישראלית. ובמילים אחרות: ישראל מארחת בשטחה נציגים של מדינות זרות היוצאים בחסותה כדי להתעמת עם חייליה ולמנוע ממנה לממש את סמכותה באזורים הנתונים לשליטתה.

שורש המחלוקת הוא החלטתה של ישראל להרוס מבנים בכפר חאלד מקהול. החלטה לא נעימה, מהסוג שלא מצטלם היטב. באופן טבעי, התושבים הפלסטינים שהתגוררו בערימת הפחונים השנויה במחלוקת התנגדו להחלטה הזאת. הם ביקשו למנוע אותה, ואליהם הצטרפו ארגונים שונים להגנה על זכויות אדם. טוב שיש ארגונים כאלה, וטוב שיש מי שמנסה למנוע פגיעה בתושבים חלשים. טוב שעניינם של תושבי חאלד מקהול הגיע עד לבית המשפט העליון. זה אותו בית משפט שאילץ את הממשלה לבטל את כליאתם ללא משפט של מסתננים לא חוקיים למשך שלוש שנים, וחולל סערה של מחאות במחנה הימין. אם היה פוסק שאין להרוס את חאלד מקהול, הדיפלומטים האירופים היו מוחאים כפיים ומדינת ישראל היתה מצייתת. אלא ששופטיו פסקו אחרת: לישראל הזכות להרוס את חאלד מקהול. וכמקובל, מדינת ישראל פעלה על פי חוק והרסה. וכנהוג, הדיפלומטים האירופים יצאו לחבל בהחלטה הזאת. היא אינה מתיישבת עם השקפת עולמם.

נסו לדמיין את המקרה ההפוך: דיפלומט ישראלי יוצא למחות על פעולה של השלטון הצרפתי ונתפס כשהוא מכוון סנוקרת לסנטרו של איש כוחות הבטחון. דיפלומט ישראלי נכנס לשטח צבאי סגור במדינה זרה, דוחף חיילים, מגדף, מנסה למנוע יישום החלטה של בית משפט. דיפלומט ישראלי החותר בגלוי נגד מדיניותה של המדינה המארחת אותו. לישראל, כידוע, יש תדמית של חוצפה, של ישירות, של בוטות, ובכל זאת, קשה לדמיין תסריט כזה.

דיפלומטים אירופים שבאים לישראל ומביימים דרמות כאלה עבור עצמם ועבור שולחיהם, עושים זאת בידיעה שחיילי צה"ל לא יפגעו בהם. לא באמת. אפשר להניח שאף אחד מהם לא היה מעז להרים יד על חייל באף מדינה אחרת באזור, למשל על חייל בצבאו של בשאר אסד בסוריה.

ממילא, אפשר לטבוע במלחמת הגירסאות המגוחכת של הימים האחרונים, מלחמה של גן ילדים: הוא התחיל, לא, היא התחילה, לא, הם היו אלימים, לא, הם עשו פרובוקציה. אפשר גם לחלופין להניח שבטח היה שם חייל, אולי שניים, שלא נהגו באיפוק הראוי, שמשכו בחולצה ברגע הלא נכון, שלא שמרו על איפוק מירבי. רק בדבר אחד אפשר להיות בטוחים, בלי פקפוק: נספחת התרבות לא ביקשה לנהל ויכוח תרבותי. היא חיפשה צרות, ומצאה אותן. משרד החוץ הישראלי, שהגיב בחריפות על התקרית הזאת, כינה אותה "פרובוקציה מיותרת". וכמובן, מנקודת מבטה של ישראל היא היתה מיותרת, אך מנקודת מבטם של הדיפלומטים הזרים היא היתה התכלית.

מכאן והלאה, הכול משחק של כוח. את הדיפלומטים שמוצבים בישראל כדי לחבל במכוון במדיניותה צריך לנסות לרסן עד כמה שאפשר. זה לא פשוט, כי מגבות אותם ממשלות חזקות שלירושלים יש אינטרס בשמירה על יחסים תקינים איתן. ומצד שני, לעתים צריך לקבוע גבול שמעבר לו ישראל אינה מוכנה לקבל, ונראה שכך אכן קרה במקרה הזה: כמה ימים לאחר התקרית, דווח כי הדיפלומטית תסיים את תפקידה אצלנו בסוף השנה. צריך לאחל לה שבפעם הבאה תוצב במדינה שבה תוכל לגלות אומץ לב אמיתי, מול חיילים שמורגלים קצת פחות בשמירה על כבודם של דיפלומטים.

 

 

More from Shmuel Rosner

Recommended Articles