בית השגריר האמריקאי בהרצליה הוא אחד הבתים היפים בישראל. הוא ממוקם בחוף יוקרתי במיוחד, כמעט על קו המים, משקיף על המרחבים התכולים של הים התיכון, מוקף מדשאות מוריקות ומוגן בחומות, גדרות ושומרים מזוינים וחשדנים. מדי שנה מארח בית השגריר את חגיגת יום העצמאות האמריקאי ברוב עם והדר. מי שלא מוזמן לבית השגריר ב-4 ביולי, לא קיים. כבר מזמן לא היה בישראל שגריר פופולארי כמו דן שפירו. הוא נהנה מהתפקיד, ונראה שהתפקיד נהנה ממנו. שפירו מתערה בציבור, מתרגל ישראליות, מדבר עברית וחורש את הארץ בהתלהבות של נער בר-מצווה. גם בתקופות הקשות ביותר, בהן רבצה שלולית גדולה של דם רע בין ברק אובמה לבנימין נתניהו, שפירו היה שם, עם החיוך והרוגע, כדי לשמור על הגחלת ולהסביר שהכל, לכאורה, בסדר.
ביום חמישי השבוע נהרו אלפי מוזמנים לקבלת הפנים החגיגית המסורתית לכבוד יום העצמאות האמריקאי, בדשא אצל שפירו. היו שם שמעון פרס, בנימין נתניהו (עם המשפחה), הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ, פוליטיקאים, קצינים, אנשי תרבות וחברה, שגרירים, נספחים צבאיים, השמנא והסלתא הישראלית במלוא תפארתה. בתקופת נשיאותו של ביל קלינטון, נהגו עשרות אלפי אזרחים ישראלים לתלות ביום העצמאות של ישראל את דגל ארה"ב יחד עם דגל ישראל. ההזדהות בין המדינות היתה טוטאלית, קלינטון המיס לבבות והיה האישיות הפופולארית ביותר בישראל, ובהפרש ניכר. אצל אובמה זה שונה, אבל הברית המיוחדת הזו בין אמריקה למדינה היהודית נותרה איתנה. אין ישראלי שמסוגל לתאר את עצמו, ואת מדינתו, בלי הגב של ארצות הברית, בלי הגיבוי המוסרי, בלי הידיעה שהם שם, מעבר לאוקיינוס, סוג של תעודת ביטוח חיים ליום סגריר. אצלנו היהודים, ההכנות ליום סגריר זה עניין גנטי.
