מילדותו זוכר יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה, את מראות חגיגות ערב יום העצמאות בשכונת הכרמל בחיפה, עיר הולדתו, ואת הוריו שהסבירו לו ש"זה לא היום שלנו" ונשארים בבית. "אז פשוט ישבנו בבית", הוא משחזר בראיון לאל-מוניטור בבוקר שאחרי חגיגות ה-70 למדינת ישראל. "אני זוכר גם את העצב האישי של המשפחה שלי, של הדודים שנעקרו מהבתים שלהם בשנת 1948, שביום הזה היו חוזרים לשם, בוכים ומתאבלים על האסון שלהם, על אובדן המולדת, האדמות והחיים שהיו להם. בעיר שלנו חיפה היו 70,000 ערבים ונותרו 2,000 אחרי 1948. ומאות כפרים נהרסו. קוראים לזה אסון לאומי".

הפער הזה, בין השמחה הגדולה של היהודים לבין האסון האישי של הערבים, תורגם בשני העשורים האחרונים גם לאירוע שציין את הנכבה – יום אסונם של הפלסטינים ערביי ישראל, ואשר ביטא תודעה פוליטית רחבה וזיכרון לאומי קולקטיבי מצדם.

האירוע הראשון נערך בשנת 1998, כשמדינת ישראל חגגה את שנת ה-50 לעצמאותה. לאורך השנים נתפס האירוע כמתריס ביום חגו של הרוב היהודי במדינת ישראל. גם השנה [2018], ביום העצמאות ה-70 למדינת ישראל, אוזכר האירוע רק בשולי החדשות של מרבית ערוצי התקשורת.

בתוך המולת החגיגות, המטסים והזיקוקים, הסתובב ח"כ עודה בין יישובי "העקורים" בישראל – אותם מאות אלפי ערבים שנתלשו מבתיהם באחת בשנת 1948, ביניהם כפרו של המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש, אל-בירווה שבגליל המערבי. יומו של ח"כ עודה הסתיים ב"תהלוכת השיבה" בעתלית לציון הנכבה [19 באפריל] בה לקחו חלק כ-20,000 משתתפים, רובם ערביי ישראל. "אין ספק שזה עם שהוא עיקש להכיר באסונו ולא יוותר אף פעם, זה הדבר הכי עמוק. זה הדי.אן.איי. שלנו", הוא מסכם את חוויותיו מהאירוע בעתלית. "לוקח שנים לעבד טראומה לאומית כזאת ולראות אותה בהקשר רחב יותר מההקשר האישי. יש משפט של מחמוד דרוויש 'תתרחק בשביל לראות אותך', וזה בדיוק כך".