"שתי מדינות, מדינה אחת, מה שהצדדים ירצו", אמירתו זו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ במסיבת העיתונאים המשותפת עם בנימין נתניהו בשבוע שעבר [15 בפברואר] בבית הלבן ממשיכה להכות גלים במזרח התיכון ובישראל.

אמנם, שני פקידים אמריקאים בכירים (השגרירה באו"ם והשגריר המיועד בישראל) כבר הבהירו ואמרו כי ארה"ב ממשיכה לתמוך בפתרון שתי המדינות, אבל את הנאמר אין להשיב והמערכת הפוליטית הישראלית סוערת בהתאמה: בודדים בימין הישראלי תומכים במדינה אחת בה לכל אזרח תהיה זכות הצבעה ושיוויון זכויות, ומתוכם רק הנשיא ראובן ריבלין סבור שיש להעניק לכל הפלסטינים זכות הצבעה ושוויון מלא. אחרים סבורים שהפלסטינים צריכים לממש את זכות ההצבעה שלהם בבחירות לפרלמנט הירדני. כך או אחרת, רעיון המדינה האחת נתקל, עדיין, בהתנגדות גורפת של רוב הציבור הישראלי.

האם יש אפשרויות אחרות, חוץ מ"שתי מדינות או מדינה אחת"? בסוגיה הזו עוסקים בישראל ביתר שאת בשבוע האחרון. כולם מדברים על רעיונות חדשים, "מחוץ לקופסה", אבל כשמנסים לנתח אותם מגיעים למבוי סתום: 1. "תהליך שלום אזורי" במקום משא ומתן בילטרלי ישראלי-פלסטיני. 2. רעיון הקונפדרציה עם ירדן, שקם מחדש לתחייה. 3. חילופי שטחים משולשים (ישראל-מצרים-פלסטין) או מרובעים (עם ירדן); אלה, נכון לעכשיו, הן הדרכים "לרבע את המעגל" ולעקוף את שדה המוקשים השנוא של המשא ומתן התקוע בין ישראל לפלסטינים.

"תהליך אזורי" הוא המונח בו משתמשים כל אלה שמפחדים מהמשא ומתן עם הפלסטינים. רבים אוחזים ברעיון הזה: אביגדור ליברמן מטיף לו כבר שנים, יאיר לפיד תומך בו, בנימין נתניהו מדבר עליו ויצחק הרצוג חלם עליו בתקופה בה ניהל משא ומתן עם נתניהו על הצטרפות לממשלתו.