נאומו של בנימין נתניהו בפתח מושב החורף של הכנסת ביום שני [31 באוקטובר] ייזכר בזכות הכותרת שיצאה ממנו על כוונתו "לשקם את רשות השידור". זה היה עוד שיא בסערה התקשורתית והציבורית המתגלגלת על עתיד השידור הציבורי. אבל הצהרת הכוונות הזאת תפסה בקושי 20 שניות בנאום שנמשך כחצי שעה. אילולא היה מדובר בסוגיה תקשורתית בוערת, נאומו של ראש הממשלה היה ראוי לכותרת אחרת, כגון: מדוע הישראלים כה מאושרים?

כל שנה בסתיו חוזרת הכנסת לעבודתה הסדירה לאחר פגרת קיץ ארוכה, בכינוס חגיגי ששיאו הוא נאום ראש הממשלה. מדובר בסקירה של פעילות הממשלה בחודשים שחלפו ובהצהרת כוונות לבאות. בטקס נוכחים נשיא המדינה ושאר סמלי השלטון, למשל נשיא בית המשפט העליון. אף הסגל הדיפלומטי הבכיר מוזמן לשבת ביציע אולם מליאת הכנסת.

זו הפעם השביעית ברציפות מאז שב נתניהו לשלטון [מארס 2009] בה הוא מוזמן לנאום כראש ממשלה בפתיחת מושב החורף של הכנסת. נאומו הפעם היה חריג –  בניגוד לקודמיו שעסקו בנושאים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים (כגון: המשא ומתן עם הפלסטינים, המאבק בגרעין האיראני ורפורמות כלכליות), הפעם נתניהו אפילו לא התאמץ לחדש משהו. את נאומו הארוך הקדיש נתניהו לביסוס תזה על הסיבות לאושרם של הישראלים. הוא עשה זאת באמצעות נתונים ומספרים שליקט ובאמצעות הפרכת פרסומים לא מחמיאים בתקשורת על ישראל, כשהוא מלגלג על תחזיות שהתבדו באופן המחזק את טיעוניו.

כהמשך ישיר להרצאותיו בפני בכירי התקשורת הישראלית, שהוזמנו ללשכתו בחודשים האחרונים, נדמה כי נתניהו ביקש לצרוב בתודעה הישראלית את המציאות כפי שהוא רואה אותה. ביקום המקביל של נתניהו מצבה של מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר; היא דמוקרטיה איתנה, מעצמה צבאית וכלכלית וידה מושטת לשלום, אך אין מי שילחץ אותה. בעולם של נתניהו התקשורת השמאלנית ויריביו הפוליטיים מסרבים להכיר בגדולתו ואף מתעקשים לייצר את "תעשיית הדכדוך" כהגדרתו, בעוד הוא אחראי על "תעשיית האושר".