אחת הסיבות העיקריות לדגש שהושם על יוזמת השלום הערבית מ-2002 כבסיס למשא ומתן עתידי על שתי מדינות לשני עמים היא שאותה הצעה כוללת בתוכה - לפחות בעיני ארה"ב והאיחוד האירופי - גם ביטוי לעמדתה של ישראל בסוגיה השנויה במחלוקת של שיבת הפליטים. על פי אותה יוזמה, פתרון משותף בין הצדדים לסוגיית הפליטים הפלסטינים צריך להיות "מוסכם ומבוסס על הצעה 194 של מועצת הביטחון של האו"ם". היוזמה מבוססת אמנם על החלטה שקוראת לזכות שיבה של הפליטים הפלסטינים לבתים שנטשו ב-1948, אך קובעת גם שיש להגיע לפתרון שיהיה מוסכם על ישראל.

עבור ההנהגה הלאומית הפלסטינית, זהו לב לבו של הסכסוך; זכותם של הפליטים לשוב לבתיהם היא מהות הנרטיב שלהם, כלומר שישראל נוסדה באמצעות גזל אדמותיהם ובתיהם של התושבים הפלסטינים. על פי הנרטיב ההיסטורי הפלסטיני, שלום וצדק יכולים להתקיים רק לאחר שובם של הפליטים מהפזורה.

מבחינתה של ישראל, זו התאבדות לאומית. כחמישה מיליון פליטים פלסטינים (אלו שברחו מבתיהם וצאצאיהם) שיחזרו למדינת ישראל הריבונית יחסלו סופית את קיומה כביתו הלאומי של העם היהודי. משום כך, כל ממשלות ישראל לדורותיהן דחו את רעיון השיבה וראו בדרישה זו סכנה קיומית.

הנושא הועלה, אם כי רק בשוליים, בכל סבבי השיחות הקודמים בין שני הצדדים, כולל שיחות אוסלו.