כמעט שני עשורים וחצי לאחר מותו של מנחם בגין, ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, דמותו של מנהיג הליכוד שפרש בנסיבות עלומות חוזרת אל מרכז הבמה הפוליטית. ב-9 במארס צוין יום השנה ה-24 למותו של בגין, וקשה היה שלא להבחין בשימוש המופרז שפוליטיקאים מרכזיים עשו בדמותו למטרות אלקטורליות ותדמיתיות.

זו תופעה מרתקת. מורשתו של בגין מאומצת לא רק על ידי מנהיג הליכוד הנוכחי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ויתר בכירי המפלגה, אלא גם על ידי יו"ר כולנו משה כחלון ויו"ר יש עתיד יאיר לפיד. אולם בעוד כחלון גדל בליכוד והעריץ את בגין כילד, לא ברור מה הקשר בין לפיד, שמרבית תומכיו נמנים על השמאל-מרכז, למנהיג הימין שהוא טורח לאמץ. מה יש בבגין - ראש הממשלה שהיה האחראי על מחדלי מלחמת לבנון -שהופך אותו דווקא כעת לדגל לנופף בו ולסמל שמושך מצביעים, לפחות לתפיסתם של הפוליטיקאים?

כדי לענות על השאלה הזאת כדאי להתעכב על האופן שבו לפיד מנכס את בגין לצרכיו. בפוסט שהעלה בעמוד הפייסבוק שלו ב-11 במארס הוא מספר על חוג בית שקיים לילה לפני כן בבית משפחת זריהן מאשקלון, משפחה ליכודניקית שורשית. וכך הוא כותב: ״׳בדיוק כמוכם׳, אמרתי להם, ׳גדלתי בבית שבו העריצו את מנחם בגין. הכוח שלו היה שהוא לא היה מוכן שיגידו לו על שום דבר 'אי אפשר'. אפשר להוציא את הפלסטינים מחיינו, אפשר לשפר את החינוך של הילדים שלנו, אפשר להלחם בשחיתות, אפשר להוריד מחירים׳״.