אלכסנדר לבלוביץ' נולד ומת בירושלים בערב ראש השנה (13 בספטמבר) כשחזר מארוחת החג המשפחתית. הוא היה בסך הכל בן 64, ובמותו מאבן שהושלכה על מכוניתו, דווקא בערבו של החג שמסמל התחדשות ותקווה, הפך בעל כורחו לאחד מסמליה של שנת תשע"ו שזה עתה החלה.
לציבור הישראלי יש נטייה ברורה להדחיק את כל מה שנוגע לחבית חומר הנפץ שעליה הוא יושב, בהעדר סוף צפוי לסכסוך הארוך עם הפלסטינים. מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו כי העניין של הישראלים בסיום הסכסוך, או לפחות בניסיון לקדם פתרון, הוא מוגבל ביותר. למעשה, מאז התרסקותה באוקטובר 2000 של ועידת קמפ דיוויד בהשתתפות ראש הממשלה אז, אהוד ברק, ויו"ר הרשות הפלסטינית לשעבר, יאסר ערפאת, ולאחר פריצתה של האינתפאדה השנייה, הלך ונשחק האמון של הישראלים בסיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים.
אמנם רוב הישראלים רוצים שלום, ומוכנים לוותר על אדמה עבורו, אך אחרי למעלה מאלף הרוגים מפיגועי טרור המתאבדים בערי ישראל באינתיפאדה השנייה, הם הפסיקו להאמין שזה אפשרי. היו שנים שהמונחים "שלום" ו"תקווה" היו מנצחים בחירות. אבל אחרי שנים של אכזבות מתהליכים מדיניים, טרור מהגדה והירי הבלתי פוסק מרצועת עזה שבא לאחר ההתנתקות של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון [2005] - הישראלים פשוט עייפו.
פרשנים שמנתחים סקרי דעת נוהגים לומר ש"הציבור הולך ימינה". אבל אם בוחנים לעומק את התהליכים האלה, מגלים שהישראלים פשוט נשחקו וחדלו להאמין שאפשר אחרת. זו הסיבה לכך שכל מי שרוצה להיות ראש ממשלה מרחיק את עצמו כרגע מדיבורים על שלום. אפילו פוליטיקאים כמו יצחק הרצוג, ראש המחנה הציוני, ויאיר לפיד, יו"ר יד עתיד – שניהם מנהיגים בכירים במחנה השמאל-מרכז - בורחים כמו מאש מכל אמירה שתשמע שמאלנית מדי. המגמה הזאת התחזקה אחרי ניצחונו הגורף של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
