הימין הישראלי אינו טורח כבר להסתיר את תיעובו מפתרון הסכסוך על בסיס העיקרון של שתי מדינות עצמאיות, ישראלית ופלסטינית, ומתנגד גם לפתרון של ״אדם אחד - קול אחד״, שהוא העיקרון הבסיסי לקיומה של מדינה דמוקרטית. במקום זה, הימין מתיימר ביכולתו לנהל את הסכסוך במחיר מדיני, ביטחוני וכלכלי אפסי עד סביר, וטוען שאפשר לחיות לא רע בלי פתרון הסכסוך ועם פיתוח מואץ של ההתנחלויות. המשבר המתגלגל מאז הפיגוע בהר הבית (14 ביולי), שעלה עד כה במחיר חייהם של חמישה ישראלים וארבעה פלסטינים (לא כולל מבצעי הפיגוע), מלמד שגם בתחום ניהול הסכסוך, ממשלת נתניהו נוהגת כפיל בחנות חרסינה.

ניהול כושל של המשבר הסיר את הפלסטר שהימין התאמץ כל כך להדביק על הסכסוך, חשף את פצעי הכיבוש בפני הקהילה הבינלאומית ומאלץ אותה לעסוק בו. ממשלת הימין נתנה בשבוע האחרון דריסת רגל למעורבות מדינאים זרים בירושלים, ״בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים״. זו אותה ירושלים שכל אימת שמנהיג זר מעז למתוח ביקורת על הבניה במזרחה, נתניהו יורה לעברו את הקלישאה שלפיה אין שום הבדל בין ירושלים לתל אביב. נקל לתאר את הגיצים שהיו יוצאים מפיו של נתניהו אילו "השמאלנים" היו מעיזים אפילו לדון עם זרים בהסרת גלאי מתכות שהוצבו בכניסה להר הבית אחרי הפיגוע.

המשטרים במצרים וירדן, שנתניהו מתפאר באידיליה עמם, לא יכלו להבליג על מה שהצטייר בעיני הרחוב הערבי כפגיעה בכבוד האיסלאם. הצבת גלאי מתכות בשערי מתחם מסגד עומר היא כמו הזמנה לקנאי הדת במזרח התיכון לנגח מנהיגים ערבים, החשודים בקיום יחסים אינטימיים מדי עם ישראל.

קפיצתו של שליט טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, למים העכורים הייתה עניין של שעות. אירופה, שמתמודדת עם טרור אסלאמי, גם היא אינה יכולה להשקיף מהצד על הבערה ולהניח לישראל לעשות בירושלים ככל העולה על רוחה. אפילו נשיא ארה״ב דונלד טראמפ, שהתחייב לקדם עסקת שלום בין ישראל לפלסטינים, נאלץ להצטרף למאמצים למצוא פשרה שתוריד את שני הצדדים מהעץ הגבוה עליו הם טיפסו. מטבע הדברים, כל פשרה תהיה כרוכה בהסדר מאוזן שימחיש את הקונסנזוס הבינלאומי, על פיו ישראל אינה הריבון במזרח ירושלים ובכלל זה בהר הבית.