ביום שלישי שעבר (17ביוני) השתתפתי בדיון בעניין ההתנחלויות במסגרת יום עיון של פרקליטות המדינה שנערך במודיעין. באירוע נכחו עשרות פרקליטים מכל רחבי הארץ. ראשון הדוברים היה העיתונאי ישראל הראל, תושב התנחלות עפרה ומוותיקי גוש אמונים. הראל הילל את מפעל ההתנחלויות ושלל את זכותם של "הערבים ביהודה ושומרון" (המילה "פלסטינים" לא עלתה על דל שפתיו) למדינה עצמאית. דבריו של הראל נתקבלו בדממה מופתית. שום קריאת ביניים. אף לא הערת ביקורת אחת. אחריו הגיע תורי להציג את עמדתי. הצבעתי על הנזקים שמדיניות ההתנחלויות מסבה לאינטרסים של אזרחי ישראל. דיברתי על חבלתן במפעל הציוני והתרעתי מפני השפעתן הרעה על מצבה של ישראל בעולם. דברי נקטעו ללא הרף בצעקות רמות. המסר היה "איך אתה מעז לתקוף עכשיו את המתנחלים?" ו"זה הזמן להיות מאוחדים". בקיצור, דברים בנוסח "תתבייש לך". למען ההגינות, בתום ההרצאה ניגשו אלי שניים-שלושה פרקליטים וביקשו להתנצל על התנהגותם של חבריהם. 

הסיפור הזה ממחיש את האווירה השוררת בישראל מאז חטיפתם של שלושת הטרמפיסטים הצעירים מגוש עציון. אירוע בודד הצליח לעשות לציבור הישראלי במשך ימים אחדים מה שלא עלה בידי הממסד של המתנחלים לעשות במשך שנים. עשרות מיליוני שקלים שהשקיעה מועצת יש"ע בקמפיין "יש"ע זה כאן" לא הכניסו את המתנחלים לכל בית בישראל כמו מראות ההורים המודאגים והחברים המתפללים לשלומם של הנערים. הראל עצמו התלונן במאמר שפרסם בספטמבר 2004 בביטאון המתנחלים "נקודה", כי ההתנתקות מגוש קטיף משקפת את הניתוק בין "כלל ישראל" לבין ציבור המתנחלים. הוא הגדיר את המתנחלים "קבוצת אינטרסים" ב"גטאות שלה". והנה, בלילה טרגי אחד, נפלו המחיצות בין צפון תל אביב לדרום הר חברון. בחטיפה, כמו במלחמה, "כולנו עם אחד", "כולנו מתפללים לשובם של הילדים הביתה", "כולנו עם משפחות החטופים".

טבעי שבשעות הרות גורל תשומת הלב נתונה למאמצים לאתר את החטופים והלב יוצא אל המשפחות החרדות. ועם זאת, יש מקום לתהות כיצד ישראלים חילונים, שלמען שלום מוכנים לחלק את ירושלים ולוותר על ריבונות בהר הבית,  מרשים למיעוט לאומני קטן לגרור אותם במשך שנים ארוכות מעימות לעימות. איך זה שגברים ונשים שהצביעו בהמוניהם בעד מפלגה שחרתה על דגלה את המאבק נגד כפייה דתית, מרכינים ראש אל מול כפייה לאומנית-משיחית? מצד אחד, רוב מוחלט של אזרחי ישראל אינם מסתכנים בטיול ברכבם או בתחבורה ציבורית ברחבי השטחים הכבושים. מהצד האחר, הם חשים אחראים לגורלם של אנשים שמגדלים את ילדיהם בלב לבם של השטחים ומתנהגים כאדוני הארץ.

כדי לרדת לסוף דעתם של אנשי הגרעין הקשה של המתנחלים (להבדיל מרוב המתנחלים המבקשים "איכות חיים" בזול), מומלץ לקרוא את רשמי ביקורו של העיתונאי האמריקאי ג'פרי גולדברג בחברון לפני עשר שנים. בכתבה נרחבת שפורסמה בניו יורקר הוא מתאר שיחה עם ענת כהן, תושבת הרובע היהודי בחברון. "שאלתי אותה איך היא יכולה לתת לבנה לשחק בין גדרות התיל ועמדות החיילים, וכשיישנם צלפים בגבעות שממול. 'חברון שלנו', היא ענתה, 'למה שלא ישחק'. 'כי הוא עלול להיהרג', אמרתי. 'יש שם בחוץ כדור לכל אחד מאתנו', היא אמרה. 'אתה יכול למות בכל רגע. לפחות מותו כאן יהיה על קידוש השם'". גולדברג הוסיף ושאל את כהן איך היא מיישבת  את החלטתה לגור בחברון עם מצווה גדולה אף יותר ביהדות – קדושת החיים – ובמקרה הזה קדושת חיי ילדיה. "היא הביטה בי במבט נוקב", כתב. "חילונים אף פעם לא יבינו",  היא ענתה לו בבוז, וסיפרה לאורח את הסיפור על חנה שציוותה על שבעת בניה לסרב לפקודתו של אנטיוכוס להשתחוות לפסל. לאחר שאחרון בניה הוצא להורג, השליכה עצמה האם מהגג. על-פי התלמוד, יצאה בת קול מהשמיים ושרה לכבודה "אם הבנים שמחה".