בכל פעם שתדבר על ישראל עם אמריקאי יהודי תגיע לאותה נקודה. השיחה תיפתח בישראל, אך רק לעתים נדירות היא תסתיים שם. כמעט תמיד היא נגמרת ב"הם". באמירה זו פותח פיטר ביינרט את מאמרו הארוך שפורסם לאחרונה בניו יורק רביו אוף בוקס, תחת הכותרת "The American Jewish Cocoon".
"הם" זה כמובן הפלסטינים, אותו גוף מונוליטי, חסר זהות מובחנת ופנים, המשמש בפי המתנצחים מענה אולטימטיבי לכל ביקורת נגד ישראל. "הם" מלמדים את ילדיהם לשנוא ולהרוג, "הם" אינם מקבלים את זכות קיומה של ישראל, ומדוע "הם" אינם מבקרים את החברה שלהם כפי שעושים הישראלים?
למוד ניסיון, החל ביינרט להימנע מלענות על שאלות וטענות העוסקות ב"הם". במקום זאת, הוא מציע לבני שיחו להתכבד ולהפנות את טענותיהם לפלסטינים עצמם. לרוב, הוא יודע, תהיה זו נקודת הסיום של השיחה. אמריקאים יהודים אינם מכירים פלסטינים ואינם מעוניינים בשיח עם פרטים ממשיים מתוך ההמון המדומיין.
הכללים של ארגון הסטודנטים היהודים "הלל" מקשים על הזמנת מרצים פלסטינים לדבר בקמפוסים; 350 אלף בני הנוער שהנעימו את זמנם בארץ הקודש במסגרת סיורי "תגלית" אינם מבקרים בערים פלסטיניות בגדה המערבית; העיתונות היהודית סגורה כמעט לחלוטין בפני כותבים פלסטינים; מבין יותר מ-200 הדוברים שהשתתפו בפאנלים השונים בכנס השנתי האחרון של איפא"ק, רק שניים היו פלסטינים. בשבוע שעבר הזכרתי כאן, שאפילו לארגון היהודי הליברלי ג'יי סטריט יש מחשבה שנייה על התנגדותו ב-2011 להטלת וטו אמריקאי במועצת הביטחון על החלטה בגנות מפעל ההתנחלויות.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
