אפשר להבין ללבה של אם יהודייה שכולה שהפגינה נגד שחרור רוצחו של בנה בכיכר השוק. צריך להשמיע את בכיו של נער ישראלי שהתייתם, לאחר שרוצח פלסטיני טמן פצצה באוטובוס.

אין דומה לכאב של אם שכולה או בן יתום אך אפשר גם להבין ללבה של אם פלסטינית שהסכם אוסלו, שאמור היה להביא לפני 20 שנה לפיוס היסטורי עם מדינת ישראל, לא הביא עד היום את בנה הביתה מהכלא. צריך להטות אוזן לנערה פלסטינית שלא זכתה לחיבוק של אב. נקמה אינה נחמה.

כבלים אינם יכולים לכלוא כמיהה של עם לחופש. עשרה מאסרי עולם לא ישימו קץ לאלימות של עם הנאבק לשחרורו מכבלים של כיבוש. כדאי שהפוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל שמתנגדים לשחרור אסירים הפלסטינים למען קידום הסדר מדיני וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יקראו את הדברים שכתב על כך נלסון מנדלה, מי שהיה כנראה האסיר הפוליטי המפורסם בעולם.

במכתב ששלח מתא כלאו באפריל 1969 לשר המשפטים הדרום אפריקאי כתב מנדלה: "איננו מבקשים רחמים אלא לממש את הזכות הטבעית השמורה לכל אדם הכלוא בשל אמונותיו הפוליטיות (...) כולנו, בלי יוצא מן הכלל, הורשענו ונכלאנו בשל פעילויות פוליטיות שבהן התחלנו כחלק בלתי נפרד ממאבקנו להשיג לבני עמנו את זכות ההגדרה העצמית, המוכרת בכל רחבי העולם התרבותי כזכותו המולדת והבלתי ניתנת להעברה של כל אדם".