האמת, התרגשתי כשהאייר פורס 1 של ברק אובמה החליק על מסלול הנחיתה בנמל התעופה בן-גוריון - אולי זה היה בגלל כל האווירה מסביב - תזמורת צה״ל מנגנת את המנוני שתי המדינות, משמר כבוד של חיילים במדים מצוחצחים, וכל ראשי המדינה, הצמרת המדינית והצמרת הביטחונית, עומדים ליד השטיח האדום, מצפים לראות מקרוב את האיש שעשה היסטוריה רק מעצם בחירתו לתפקיד נשיא המעצמה הגדולה בעולם. צעיר, נמרץ, מעודכן, שניסה ככל יכולתו להוכיח שהוא ידיד ישראל - אך עד ל"נאום ירושלים" שנשא למחרת בואו, לא כל כך הצליח. בכל פעם, הוא נשבע שהוא ערב לביטחונה של מדינתי. מה צריך יותר מזה כדי להתרגש, לחוש, כמו שאומרים את "משק כנפי ההיסטוריה". בבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 2008 כאשר נאם את נאום הניצחון שלו בשיקגו, לפני המוני אמריקאים נלהבים, אפילו הזלתי דמעה.
ההיסטוריון הישראלי, פרופ׳ אבי בן צבי, מומחה בעל שם להסטוריה של ארה״ב, נשמע ברדיו נרגש אף יותר ממני. ״אני מרגיש כמעט כמו בעת נחיתתו של אנואר סאדאת בישראל (19 בנובמבר 1977).'' הוא גם הזכיר באותו הקשר את נחיתתו של ג׳ימי קרטר בישראל (1979(, וסיפר כי גם הנשיא האמריקאי לשעבר, שיחד עם נשיא מצרים לשעבר אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין השלים את הטריו שחתום על הסכם השלום עם מצרים, דיבר אל הישראלים מעל לראשם של מנהיגיהם, ובעיקר מעל לראשו של בגין, באחד המשברים שקדמו לחתימה ההסטורית. בנאומו בכנסת אמר קרטר בצורה בוטה את מה שאובמה, בנאומו בבנייני האומה, רמז לגביו באלגנטיות - שעמי ישראל ומצרים מוכנים לשלום, אולם מנהיגיהם עדיין לא הוכיחו כי הם מוכנים להסתכן למענו. מעניין כיצד היה קרטר מתבטא היום, לו היה נשיא, ומעניין לא פחות כיצד מנחם בגין ז"ל היה מקבל את אובמה. האם היה מעז לומר לו: "בוא נתעסק רק בגרעין האיראני ונעזוב את הפלסטינים לאחר כך"?
יש סיכוי סביר שבגין, שלא היסס לתקוף את הכור העיראקי ב -1981, לא היה מהסס גם לתקוף את הכור בבושהר מזמן. אבל בטוח שהוא לא היה מעז לומר לאובמה "אין פרטנר פלסטיני". על פי מיטב הגינונים הפולניים שבהם היה ידוע, בגין ודאי היה קד קידה, ואומר לנשיא האמריקאי: "העולם הערבי מסביבנו בוער, ובחורינו הטובים צריכים מרחב תמרון ומוכנות להיערך לסכנות הגדולות האורבות לנו על גבולנו מאסד, ואולי חלילה מירדן, אם המלך ימצא עצמו כורע תחת נטל המהפכות. ומה עם מצרים? והאחים המוסלמים? ואל קאעידה? והג'יהאד העולמי? אלוהים ישמרנו.''
בהקשר זה קשה שלא להיזכר בתדהמה שאחזה בנשיא קרטר, כאשר בתגובה ללחץ שהפעיל על בגין בקמפ-דיוויד (סמפטבר 1978) בעניין מעמדה של ירושלים, פנה אליו האחרון וסיפר לו את האגדה על רבי אמנון ממגנצא, שמת על מזבח יהדותו, לא לפני שעבר עינוי פיזי בלתי יתואר (ידיו ורגליו נקצצו טיפין טיפין, בדרישה שימיר את דתו). "מאוחר יותר לא פנו אליו האמריקאים יותר בעניין ירושלים", סיפר ראש לשכתו דאז, יחיאל קדישאי.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
