דילוג לתוכן העיקרי

שנה למותו: יוזמת השלום ששמעון פרס השאיר אחריו

לאחר כישלון יוזמת השלום של ג'ון קרי ב-2014, החל הנשיא לשעבר לשקוד בקדחתנות על נוסחה משלו לפתרון שתי המדינות: גושי ההתנחלויות יישארו בישראל, בירת פלסטין תהיה במזרח ירושלים, חמאס יפורק מנשקו בעזה, וצה״ל יישאר באופן זמני בבקעת הירדן.
RTSPRME.jpg

הנשיא לשעבר שמעון פרס הלך לעולמו לפני שנה, ב-28 בספטמבר 2016. ידידיו עדים לכך שבשנותיו האחרונות, היה פרס מוטרד ואופטימי מאוד בעת ובעונה אחת.

מוטרד - בשל דאגתו לעתידה של ישראל, במיוחד מאז הקמתה של ממשלת נתניהו הנוכחית שדוגלת במדיניות של הרחבת ההתנחלויות, ולנוכח המתקפה של הימין על מוסדותיה הדמוקרטיים של ישראל. הוא חש שאלה מובילים לבידודה חסר-התקדים של ישראל בזירה הבינלאומית. הוא איבד אמון בכוונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפעול לפתרון שתי המדינות.

אופטימי - כי פרס האמין בכוחו ובתושייתו של הדור הבא במנהיגות הישראלית, שיחזיר אותה אל דרך השלום והדמוקרטיה, כפי שהתוותה הכרזת העצמאות ב-1948.

למעשה, פרס היה אופטימי חסר-תקנה, והתפעל תמיד מנס לידתה של ישראל (לידתה מחדש של האומה היהודית) ומהתפתחות כוח ההרתעה שלה, שגם הוא היה אחד מאדריכליו. הוא היה משוכנע שישראל חזקה דיה כדי לעשות את הפשרות הנחוצות, להשיג את השלום המיוחל עם מדינות ערב ולהגיע עם הפלסטינים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים.

פרס האמין כי בתהליך הדרמטי של בניית האומה, השיגה ישראל את כל מה שביקשו מייסדיה להשיג; צבא מודרני, כלכלה משגשגת ומתקדמת טכנולוגית; שילובה של הפזורה בחברה היהודית; תחייתה של השפה העברית ועוד. הכל, מלבד שלום, שבו ראה פרס תנאי הכרחי להמשך קיומם של ההישגים ההיסטוריים הללו ומנוע חיוני להמשך צמיחתה של ישראל. מבחינתו, המפתח לשלום היה חלוקת הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן לשתי מדינות - ישראל ופלסטין; ולמטרה הזו הקדיש פרס את כל מרצו ב-25 השנים האחרונות של חייו.

לאחר כישלונה של יוזמת השלום שהניח על השולחן מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי ב-2014, החל פרס לשקוד בקדחתנות על נוסחה משלו לפתרון שתי המדינות. בשנתיים האחרונות לחייו, הוא שיתף אותי בשיחות הפרטיות שניהל עם הנשיא לשעבר ברק אובמה ועם הנשיא הפלסטיני אבו מאזן, בעניין דעותיו על פתרון שתי המדינות. הוא חלק כמה מהדעות הללו גם עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמטבע הדברים התלהב מהן הרבה פחות.

עוד לפני יוזמת השלום של קרי, ב-2013, ניהל פרס שיחות עם חצר המלוכה הסעודית על פתרון שתי המדינות. במסגרת אותו דיאלוג, פרס קיבל עקרונית את יוזמת השלום הערבית מ-2002, כבסיס למשא ומתן עתידי. ובכל זאת, פרס רצה להציג גם יוזמה ישראלית. הוא האמין שישראל חייבת ליזום תהליך שלום, בתור הצד החזק בסכסוך וכמי שיש בידה הכוח לשכנע את הצד הערבי - כך לפחות האמין - למרות ההתנגדות האלימה משני הצדדים.

יוזמת השלום של פרס התבססה על מספר עקרונות:

ראשית, שהמסגרת למשא ומתן תהיה הנוסחה של פורום המדינות P5+1 (כדוגמת המשא ומתן בין המעצמות לאיראן על הסכם הגרעין). הוא רצה לגייס למשימה את חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם - ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין - ובנוסף את גרמניה, הן כדי לקדם את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים והן כדי לקיים משא ומתן אזורי על שיתוף פעולה כלכלי ותיאום במלחמה נגד הטרור.

העיקרון השני היה שהמדינה הפלסטינית העתידית תשתרע על כלל שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, עם חילופי שטחים הדדיים ומוסכמים שישאירו את גושי ההתנחלויות הגדולים באזור ירושלים בריבונות ישראלית. גושים אלה יכללו כ-80 אחוזים מהמתנחלים, וגם שאר המתנחלים יעברו להתגורר באותם גושים.

עיקרון נוסף עסק בשאלת הבירה, ועל פיו בירת פלסטין תהיה שכונה במזרח ירושלים. כמו כן, הפלסטינים יזכו בריבונות דתית על האתרים המוסלמיים במזרח ירושלים, וישראל תשמור על ריבונותה ברובע היהודי של העיר העתיקה ובכותל המערבי.

באשר להיבט הביטחוני, סידורי הביטחון יתבססו על התוכנית שהתווה הגנרל האמריקאי ג'ון אלן, ושהוצגה לישראל ב-2014. התוכנית כללה מעקב מודיעיני משוכלל, וגם נוכחות זמנית של צה"ל לאורך נהר הירדן (ללא סיפוח של בקעת הירדן). במקביל, חזה פרס תיאום ביטחוני בין ישראל-פלסטין-ירדן בנושא המלחמה בטרור, לאורך גדת הירדן.

על פי אותה תוכנית, רצועת עזה תהווה חלק מהמדינה הפלסטינית, לאחר שחמאס יפורק מנשקו.

פרס התנגד לזכות השיבה של הפלסטינים לתחומי ישראל הריבונית, והעדיף להסיט את הפליטים אל מדינת פלסטין הטרייה, בכפוף להסדר פיצויים בינלאומי.

מרכיב חשוב של התוכנית התייחס לקשרים הדיפלומטיים ולקשרים בין האזרחים. פרס האמין ששלום בר-קיימא בין ישראל לפלסטין תלוי בטיב הקשרים הללו ובשיתוף הפעולה בין שתי החברות. משום כך, תכנן מיזמים משותפים בתחום התיירות ואזורי סחר לאורך הגבולות החדשים ובאזור ים המלח; מיזמים טכנולוגיים משותפים עם חברות פרטיות ועם משרדי ממשלה בפלסטין, וכן קשרים הדדיים בין בני נוער משני הצדדים, בעיקר בתחום הספורט, האינטרנט והחינוך המקוון.

העיקרון שחתם את תוכניתו היה הקמתן של שתי שגרירויות (ישראל ופלסטין) בירושלים.

פרס התנה את השלום בין ישראל לפלסטין בנורמליזציה הדרגתית של היחסים בין שתי המדינות, וכן בשיתוף פעולה אזורי בין ישראל לרוב מדינות ערב. ציר הזמן למשא ומתן שכזה אמור היה להיות שלוש שנים (כולל הסכם מסגרת אחרי השנה הראשונה) ועוד שלוש שנים ליישומו. הוא היה משוכנע שיוזמה ישראלית כגון זו היא מציאותית, ותמצא אוזן קשבת אצל הפלסטינים ושאר מדינות ערב, וגם תמיכה בינלאומית מלאה.

שמעון פרס האמין כי פתרון שכזה, שישים קץ לחיים בכיבוש עבור הפלסטינים ולדחייתה של ישראל בעולם הערבי, הינו הדרך היחידה לנוע קדימה ולהבטיח את זהותה העתידית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, כמו גם את ביטחונה לטווח הרחוק, ואת מקומה בקרב האומות. בדומה למורהו הרוחני, ראש ממשלתה הראשון של ישראל דוד בן גוריון, גם האיש הדגול הזה האמין שישראל מוסרית היא הבסיס לישראל חזקה.

More from Uri Savir

Recommended Articles