דילוג לתוכן העיקרי

הפרשה שמסרבת לגווע: מה עלה בגורלם של ילדי תימן?

בשבועות האחרונים הוצתה מחדש פרשת ילדי תימן, מהכואבות והרגישות ביותר בחברה הישראלית. הפרוטוקולים של שלוש ועדות חקירה בעניין, שהוכרזו כחסויים עד שנת 2071, כנראה ייחשפו לציבור בחודשים הקרובים, אבל ספק אם יצליחו לחשוף את האמת או שרק יעמיקו עוד יותר את הפצע.
Yona Musa, 76, from a Yemeni descent, poses with a portrait of her and her husband on June 29, 2016 at her home in the Israeli city of Herzliya, near Tel Aviv. 
Musa is one of the thousands of Israelis, mainly from Jewish Yemenite families, who claim their babies were abducted more than 60 years ago and handed to adoption. Such stories of babies from immigrant families disappearing have been told in Israel for decades, but growing calls to unseal official documents on the allegations mean new light could so

״הייתה לי אחות בשם נעמי זינר שאושפזה בבית החולים בהר הצופים. אבי ז״ל הגיע לבקר את הילדה והתבשר על ידי הרופאים שהיא נפטרה. אבי ביקש לראות את הגופה או לקבל תעודת פטירה, אבל התעלמו מבקשתו בכל מיני תירוצים. הוא חזר בלעדיה הביתה...אני מתבייש במדינה שאלו בוניה מחד ומהרסיה מאידך. אני בז להם״.

העדות הזו של נחמיה זינר היא רק אחת מאלפי עדויות שמרכזת עמותת עמר״ם בארכיון ענק שעלה לאוויר לפני כמה שבועות [יוני 2016]. עמוד הבית של האתר עמוס תמונות, שלחיצה על כל אחת מהן מובילה לעדות של משפחה ישראלית ממוצא תימני (בעיקר), הטוענת כי אחד מבניה או בנותיה נחטף על ידי הממסד הישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה.

פרשת ילדי תימן היא מהפרשות המודלקות של החברה הישראלית. היא מסרבת לרדת מסדר היום הציבורי מאז שנות ה-60', ואחת לכמה שנים מוצת הדיון בה מחדש וחושף עוד נדבכים שלה. הטענה העיקרית של המשפחות היא שהממסד האשכנזי, בשיטתיות ותוך כוונה תחילה, העלים אלפי ילדים למשפחות ממוצא תימני שעלו לארץ בסוף שנות ה-40' וראשית שנות ה-50', והעבירם למשפחות אשכנזיות תוך שמשקרים למשפחות המקור כי ילדיהן מתו ממחלה.

לאחרונה [מאי 2016] פרסם עיתון "הארץ" מחדש סדרת תחקירים בנושא שערך בשנות ה-90'; במקביל מינה ראש הממשלה בנימין נתניהו את השר צחי הנגבי לבדוק את האפשרות לפרסם עדויות חסויות מפרוטוקולים של שלוש ועדות חקירה שחקרו בעבר את הנושא – פרוטוקולים שהוכרזו כחסויים עד שנת 2071.

״העדויות האלה טובות כצ׳יזבטים, לא כחומר אקדמי״, אומר לאל-מוניטור בנחרצות ד״ר דב לויטן, מרצה באוניברסיטת בר אילן וחוקר עליית יהודי תימן וקליטתה, ובמיוחד את פרשת ילדי תימן. ״אלה עדויות שנאספות 50-60 שנה אחרי (האירועים), בצורה לא מקצועית. אפשר להשתמש בהן, כפי שעושים, לרווח ציבורי או פוליטי״.

ד"ר לויטן מספר שהוא ראיין מאות משפחות, ולחלקן חזר מספר פעמים במרווח של כמה שנים. ״בכל פעם הסיפור משתנה", הוא טוען. "בפעם הראשונה מספרים שהם היו מותשים וחולים ולא יכלו לטפל בילדים, ולכן נענו להצעת הממסד לתת אותם לאימוץ. בפעם השנייה מספרים שלא רצו לתת את הילד אבל פחדו מהשלטונות, ולכן מסרו (את הילד) לאימוץ. בפעם השלישית הם מספרים שהתנגדו ונלחמו, אבל לקחו (להם) את הילד בכוח. בכל פעם הם בטוחים שהם דוברי אמת״.

״הטענות האלה הן כמו הכחשת השואה״, זועם שלומי חתוכה, משורר ופעיל חברתי וממייסדי עמותת עמר״ם, בעצמו בן לאחת המשפחות האלה. ״אתה בכלל לא אמור להעמיד מולי את הטענות שהעדויות הן בדיה, בדיוק כפי שלא תעמת ניצול שואה עם טענות של מכחיש שואה. נעלמו ילדים בסיטונות בשנים ספציפיות, מבתי חולים ספציפיים, באופן שיטתי״.

לדברי חתוכה, ״הסיפור אף פעם לא דעך, המשפחות תמיד עסוקות בו. כל דור מנצל את הכלים שברשותו. אנחנו חידשנו את המאבק לפני כמה שנים באמצעות הכלים של הדור שלנו: פייסבוק, טוויטר, מאגר וירטואלי, תוך ייסוד ימי מודעות וזיכרון כדי לאפשר לנרטיב להתהוות מעצמו״.

הנרטיב הזה הוא ההסבר של ד"ר לויטן למרכזיות של הפרשה בחברה הישראלית: ״היו דברים איומים בתקופת העלייה (עם הקמת המדינה). שדדו מהעולים כתבי יד, בגדים, תכשיטים, זהב וכסף. כל הקליטה וההתייחסות לעולים הייתה משפילה. המדינה עשתה הרבה שטויות כמו לא להודיע להורים בזמן אמת שהילד נפטר. כך זה הפך לסיפור של העדה שעבר גם לדור השני והשלישי. אבל לא חטפו ולא אימצו (ילדים) בכוח. מי שיכול היה לאמץ באותה תקופה היו האשכנזים המבוססים - והם היו גזענים. הם לא היו מסכימים לאמץ ילד תימני״.

הטרגדיה היא שכל התפתחות בפרשה עשויה להוביל לשבר לאומי קשה. ד"ר לויטן סבור שזה מה שיקרה כשהפרוטוקולים ייחשפו לציבור, בתום הבדיקה של השר הנגבי, כפי שאכן מסתמן שיקרה. ״יהיה שבר גדול מאוד", אומר ד"ר לויטן. "מטפחים ציפיות ואשליות, וכשיפתחו את הפרוטוקולים יגלו שאין בהם (בעדויות) כלום. אני ראיתי את החומרים האלה ואף העברתי חלק גדול מהם לוועדות (החקירה). ואז יטענו שאלו היו ועדות טיוח, והנרטיב יישמר״.

גם חתוכה סבור שהפרוטוקולים ייחשפו בסופו של דבר, אך מבחינתו זה כלל לא העיקר. ״הפרוטוקולים חשובים כדי להוסיף עוד עדויות לאלו הקיימות אצלנו, אבל רוב המשפחות בכלל לא העידו (בפני ועדות החקירה). יש לנו אלפי עדויות כאלה. מה שחשוב באמת זה לפתוח את תיקי האימוץ החסויים: היום יש ילדים מאומצים שלא יכולים לפתוח את תיקי האימוץ שלהם. אם המדינה באמת רוצה לפתור את הדבר הזה – זה מה שצריך לעשות. האלטרנטיבה היא שהמשפחות ימשיכו להתפרק. הן לא עומדות בזה, זו טראומה חיה וקיימת. המדינה צריכה לעשות תהליך של תיקון: להודות, לבקש סליחה, לציין יום זיכרון. ודאי שיהיה לזה מחיר חברתי, אבל מנגד הרגשות השליליים גוברים כל עוד המדינה מטייחת ומכחישה״.

בינתיים ישראל חלוקה בין אלה שבטוחים שמאחורי פרשת ילדי תימן אין כל מזימה רעה, ואלו שבטוחים שטענת המשפחות על חטיפת ילדים היא אמת מוחלטת. רוב הסיכויים הם שלעולם לא נדע מה באמת קרה.

מצד שני, רק לפני כארבע שנים [2012] נחשף כי המדינה טייחה מתן זריקות נגד הריון באופן פסול לעולות מאתיופיה. על כן חייבים להודות, שהאפשרות שבשנות הקמת המדינה הממסד האשכנזי התיר לעצמו לבצע את מה שמייחסות לו המשפחות התימניות – גם אם לא בשיטתיות ובארגון – אינה מופרכת לחלוטין.

More from Yuval Avivi

Recommended Articles