דילוג לתוכן העיקרי

בית אל: מאבק על הנרטיב ההיסטורי

המתנחלים החליטו להסתער על כל אקט שמזכיר את ההתנתקות מרצועת עזה ולהפוך אותו לסוג של מצדה מודרנית. העימותים האלימים בבית אל הם על הנרטיב הזה – להוכיח שפינוי נוסף של התנחלויות אינו אפשרי.
A Jewish settler (2nd L) scuffles with an Israeli border police officer near buildings slated for demolition by order of Israel's high court, in the West Bank Jewish settlement of Beit El, near Ramallah July 28, 2015. Israeli police said on Tuesday that forces were deployed to the settlement in the occupied West Bank in order to prevent people from barricading themselves inside the structures known as the "Drainhoff" buildings. REUTERS/Amir Cohen      TPX IMAGES OF THE DAY      - RTX1M69K

ב-15 באוגוסט ימלאו עשר שנים ל"התנתקות", יציאתה החד צדדית של ישראל מרצועת עזה (21 יישובים) ופינוי ארבעה יישובים נוספים בצפון השומרון [2005]. היה זה ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, "אבי המתנחלים", שהדהים את העולם ואת עצמו בשנת 2004 כשהכריז על כוונתו לפנות את בסיסי צה"ל וכל היישובים הישראלים ברצועה. בהתחלה, אף אחד לא ממש האמין לו. שרון? האיש שפיזר את המתנחלים על כל גבעה בשומרון ויהודה? האיש שהמציא את שיטת המאחזים המפוזרים בשטח ושהצהיר "דין נצרים כדין תל אביב"?

אבל שרון היה רציני. הבולדוזר שבנה שינה את עורו והפך להיות השופל שיהרוס. בתוך כמה חודשים הבינו המתנחלים שאביהם-מולידם קם עליהם לכלותם. הם ידעו שרק הוא מסוגל לבצע מעשה כזה. רק לו יש את העוצמה הפנימית הנדרשת, המנהיגות הנחושה והביטחון העצמי הנדרש. רק הוא מסוגל להתהפך על מפעל חייו, לעקור 25 יישובים משגשגים וליישם את ריבונות הממלכה הישראלית על שליחיה הסוררים.

שרון ביצע את ההתנתקות במשך שמונה ימים באוגוסט 2005. מהר יותר וקל יותר מכפי שהוערך תחילה. עשרות אלפי צעירים דתיים-לאומיים נאספו ברצועה במאמץ לסכל את רוע הגזירה, אך כשלו. ישראל יצאה מעזה, פינתה את השטח עד האינץ' האחרון והתייצבה על הקו הירוק הבינלאומי המוכר.

כמה חודשים אחר כך, בלילה שבין 5 ל-6 בינואר 2006, לקה שרון בשבץ מוחי (שני ברציפות) וקרס לתרדמת, ממנה לא התאושש יותר. אהוד אולמרט ירש אותו כראש ממשלה וביצע את הניסיון ההרואי האחרון של הממלכתיות הישראלית להגיע לשלום עם הפלסטינים. הניסיון הזה קרס לאחר שאבו מאזן לא טרח להשיב להצעת השלום הנדיבה שהגיש לו אולמרט בדמדומי שלטונו.

ב-2009 עלה בנימין נתניהו לשלטון בישראל, שם הוא מתבצר עד עכשיו. ממשלתו הנוכחית של נתניהו היא הימנית ביותר שהקים עד עכשיו. מחנה השלום הישראלי קרס. הקונצנזוס ששולט בסדר היום הישראלי הוא שההתנתקות נכשלה כישלון חרוץ, אבו מאזן אינו פרטנר לשלום וצריך להפיק את לקחי היציאה מעזה, שהפכה את הרצועה לחמאסטן.

בלילה שבין יום שני לשלישי השבוע [28 ביולי] הגיעו למעלה מ-200 מתנחלים ליישוב שא-נור שבצפון השומרון, אחד מארבעת היישובים שנהרסו בהתנתקות ההיא. הם עלו על הקרקע מחדש והתבצרו במצודה בריטית עתיקה שצופה על פני השטח. היו שם בני המשפחות שפונו מהיישוב הזה לפני עשור, מתוגברים בחבר כנסת אחד מהבית היהודי (בצלאל סמוטריץ') ובפרופ' אריה אלדד, איש הימין הקיצוני, חבר כנסת לשעבר, שהתבצר יחד עם חבריו על אותה מצודה לפני עשר שנים.

במקביל ובאותו לילה ממש, השתלט צה"ל באמצעות עשרות שוטרים של משמר הגבול על שני מגדלי דירות ריקים בפאתי ההתנחלות בית אל. הבניינים, המכונים "בתי דריינוף", היו מועדים להריסה על ידי צו של בג"ץ, לאחר שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית ותוך ביצוע עבירות בנייה קשות. המאבק על שני הבניינים הללו מעסיק את המתנחלים, מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית הישראלית חודשים ארוכים.

ביום רביעי בבוקר, תוך כדי כתיבת המאמר הזה, הוציא בג"ץ צו נוסף, סופי, והורה על הריסת הבתים, שהחלה להתבצע עוד לפני צהרי היום. האירוע, לכאורה אזוטרי ושולי, הפך למיני משבר קואליציוני המטלטל את ממשלת נתניהו ואת הימין הישראלי. השרים נפתלי בנט ואיילת שקד, ראשי הבית היהודי, פותחים חזית מול שר הביטחון משה (בוגי) יעלון, שעומד על ביצוע צווי בג"ץ ככתבם וכלשונם, ובעצם גם מול ראש הממשלה נתניהו, שנותן ליעלון גיבוי אך גם מניח לו לספוג כמעט לבדו את האש הכבדה מהמתנחלים.

המאבק ניטש, לכאורה, על שני בתים בהתנחלות ועל ניסיון סמלי ליישב מחדש יישוב הרוס (צה"ל יפנה את המתנחלים משא-נור בהמשך השבוע), אבל הוא משמעותי בהרבה. המתנחלים נשבעו שההתנתקות לא תחזור על עצמה. הם החליטו להסתער על כל אקט שמזכיר את ההתנתקות ההיא, ולהפוך אותו לסוג של מצדה מודרנית. גם מבקריה הגדולים ביותר של ההתנתקות מודעים לכך שהישגה הגדול היה הוכחה היסטורית ומבצעית לכך שישראל, אם תרצה, יכולה לפנות התנחלויות. המאבק הנוכחי הוא על הנרטיב הזה. המתנחלים רוצים להוכיח שהשגיאה הזו, לשיטתם, לא תחזור על עצמה. זו הסיבה שהם מושקעים עד צוואר בכל פעם בו נאלצת המדינה להוריד מבנה לא חוקי בשטחים.

במצב המוזר של הדברים הופכים בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון, שני ניצים ימניים טורפים, לסוג של בוגדים שמאלנים ומשתפי פעולה עם הפלסטינים, בעיני הימין הקיצוני של נפתלי בנט. במקביל, משתלחים חברי הכנסת מהאגף הלוחמני של הבית היהודי בבג"ץ עצמו וקוראים להרוס דווקא אותו עם בולדוזרים. הכאוס הפוליטי הזה אופייני למערכת הפוליטית הישראלית, אך כרגע אין כנראה בכוחו לערער את קואליציית נתניהו. זהו מאבק על מקום מתחת לסל, על נרטיב, על השגת הרתעה.

נפתלי בנט ואנשיו מאותתים איתות כפול: הראשון אומר שהתנתקות שנייה אינה אפשרית. השני מזכיר למתנחלים שנטשו את בנט בהמוניהם ערב הבחירות האחרונות והצביעו נתניהו, מיהו הפטרון האמיתי של ההתיישבות ביהודה ושומרון, ומי ימצמץ ברגע האמת. המאבק הוא, אם כן, על סחורה פוליטית מצד אחד, ונרטיב היסטורי מן העבר השני.

ברקע, ניטש הוויכוח ההיסטורי באשר להתנתקות עצמה. בציבוריות הישראלית קשה היום למצוא פרקליטים להתנתקות. זה מובן לגמרי. ישראל פינתה את השטח וקיבלה בתמורה מפעל טרור – רקטות ומנהרות של חמאס, שהולך ומתעצם מאז בקצב מפלצתי. זה היה ניסוי שנכשל וגרם לטרגדיה כפולה.

הראשונה, מבצעית: חמאס הפך ליריב שמסוגל להכניס גם את תל אביב למקלטים ולכן סבבי הלחימה מולו הופכים קשים ומדממים יותר מפעם לפעם. הטרגדיה השנייה היא הנזק הבלתי הפיך שנגרם לתהליך השלום ולאחרוני תומכיו בישראל. לו השכיל שרון לבצע את ההתנתקות במשא ומתן אמיתי מול אבו מאזן, לפנות את היישובים בהדרגה, אחד-אחד, כשכל פינוי של כל יישוב מותנה בשיקום מחנה פליטים אחריו, אפשר היה להפוך את ההתנתקות למנוף אמיתי של שלום. חמאס לא היה עולה לשלטון בעזה והעתיד, עבור שני העמים, יכול היה להיראות אחרת. אבל שרון היה נחוש לבצע הכל חד צדדית ולזרוק את המפתחות של עזה לים. עכשיו, הים הזה סוער ומאיים להטביע את כולנו.

More from Ben Caspit