היום שאחרי אסד: זמן נקמה

כשנאלץ להכחיש את הדיווח בעיתון "אל-שארק אל אווסט" כי הושג הסכם בין רוסיה לארה"ב, על-פיו נשיא סוריה בשאר אל אסד יסיים את תפקידו, אמר סרגיי לברוב, שר החוץ הרוסי: "אסד לא הולך לשום מקום ולא משנה מי ידבר איתו, אפילו סין או רוסיה" .

אסד, אכן, לא יילך לשום מקום בלי שיוליכו אותו בכוח כי הוא - בדיוק כמו לואי ה-14 - משוכנע שהמדינה זה הוא. בדומה לשליטים אבסולוטיים אחרים באיזור הוא נלחם, לתחושתו, לא רק על חייו שלו אלא על חייה ועתידה של אומה שלמה שעל עתידה הוא הופקד. גם מובארק חשב שמצרים זה הוא כל הדרך לכלוב הנאשמים בבית המשפט בקהיר, לשם הוכנס על אלונקה. קדאפי, גם כשנקרע לגזרים בידי המורדים, היה בטוח שהעם אוהב ומוקיר אותו כילדים המעריצים ומכבדים את אביהם מולידם. ובשאר עדיין משוכנע שהוא "אריה בן אריה".

יכולתו של אסד לשרוד יותר ממובארק וקדאפי מעוררת השתאות. אגב, במישור הפוליטי שרד אסד אף יותר משר הביטחון הפורש אהוד ברק, שעוד לפני כשנה קצב לו שבועות ספורים בלבד בשלטון.

אבל עכשיו כבר ברור שאת השנה הבאה לא יגמור אסד כשהוא עדיין אוחז כאריה בין שיניו את השלטון שהוריש לו אביו, חאפז.

אין לי מושג אם המורדים ילכדו אותו ויבצעו בו לינץ', או שהוא סתם יברח בחסות שאריות צבאו לחפש לו ולאסמה, רעייתו חובבת הקניות (ואם אפשר אז דרך האינטרנט), מקום אחר על פני הגלובוס, שם יוכל לסיים את חייו בנוחות. דבר אחד בטוח: החיוך של הילד הנזוף והמבויש שמרוח לו תדיר על פניו, ההבעה של איש המשדר לסביבה 'אני פה בגלל אבי ומה אני עושה כאן בכלל', תשתנה במורא גדול .

אני חייב להודות שלכשיגיעו תמונות לכידתו, או הימלטותו בחופזה בחסות כוחות המשמר הסורי שיירו לכול עבר להציל את עורו ועורם, לא אפנה את עיני מהמסך. ויהיו התמונות קשות לצפייה ככל שיהיו. לא עצמתי את עיניי גם כשהגיעו תמונות הזוועה מחומס, דרעא חלב, וגופות גופות סודרו במסדר מוות נורא ואכזרי.

אסד יילך וישאיר את תושבי סוריה - סונים, דרוזים , נוצרים ואפילו עלאווים מדממים או קבורים בקברי אחים המוניים.

בן המוות יסתלק ועידן חדש יחל בסוריה. עידן הנקמה.

מי שמביט על מצרים ומנסה להשליך ממנה על סוריה ביום שאחרי, טועה. הסיפור של סוריה שונה לחלוטין. למרות כל הבלגן של אחרי המהפכה במצרים, בין האחים המוסלמים והסלאפים, לבין הליברלים והצעירים שמסתכלים בעיניים כלות כיצד גנבו להם את המהפכה מבין הידיים, קיים בארץ הנילוס סדר בסיסי המושתת בעיקר על פטריוטיות גדולה ודאגה אמיתית למולדת.

מצרים חוותה מהפכה רעיונית, שלטונית, דמוקרטית, דתית, שהגיעה לשיאה עם אישור החוקה בשבת. סוריה חווה, גם ברגע זה ממש, מלחמה אכזרית של איש אחד, בן משפחה עלאווית אחת שרצה לשמור על כסאו בכל מחיר.

בן לאב שלא חס בעצמו על 20,000 בני אדם בעיר חמה שנטבחו בחודש פברואר1982 כי ניסו למרוד בו על שלטון היחיד שביסס בסוריה וקידם רק את בני עדתו, על חשבונם ובמדינתם. חאפז אל-אסד ("שומר האריה"- תרגום שמו) שלח את צבאו ללמדם לקח , למען יראו האחרים את מחיר הדמים ששילמו מי שהעזו, וייראו. בנו, בשאר, לא נפל רחוק מהעץ.

"שומר האריה", חאפז אל אסד, הלך, אך הותיר אחריו את "מבשר הבשורה" ( בשאר – תרגום שמו) שנשבע את שבועת החיים של היפוקרטס אך שירת המוות נעמה לו יותר - אולי בגלל שליוו אותה יללות בכי של תינוקות וילדים וקריאות שבר של נשים וגברים.

סוריה לא נקלעה למלחמת אחים, אלא כרעה תחת צבא קלגסים, נאמני המשטר של בשאר שנלחמו בעמם כי פחדו לאבד את מעמדם, יותר משפחדו מאלוהים.

ועכשיו נותרה השאלה: איך משקמים מדינה שיותר מ-40,000 מבניה ( ע"פ נתוני האופוזיציה) נרצחו בדם קר - והדם עודו נשפך? איך מטפלים בעשרות אלפים שנפצעו עשרות אלפי נעדרים ומאות אלפים שהפכו לפליטים חסרי בית? איך מנחמים דור שלם של נערים שחוו את ההפצצות והפגזים ואת מראות השחיטה של אנשי השביחה (הבריונים צמאי הדם של אסד) ונותרו פגועים בנפשם ובגופם?

ראינו אותם כבר, את ארגוני האופוזיציה הסורית על כול פיצוליהם, מתכנסים בטורקיה ובקהיר אין ספור פעמים , ולא מסוגלים להסכים אפילו על ניסוח הודעה פשוטה ולקונית לעיתונים. אז מה יהיה כשיילחמו על הירושה המוכה והקרועה שיותיר "בן השומר" שהפסיד את בכורתו/צוואתו של אביו מולידו?

מה יהיה על הארץ שיצרה בעברה מכול טוב לכל ארצות הלבנט? מה עוד יכול לצאת מגופה מדממת שהוכרעה וכעת רבים נאבקים ביניהם מי יקרע ממנה פיסה גדולה יותר להבטיח את חלקו השווה יותר בירושה?

והעולם, ששתק כשבריונים שחטו ילדים בשכונות המורדים, כנראה שגם ימשיך לשתוק.

העולם שתק כי סוריה לא זעזעה את כלכלת העולם. הפיסטוקים של חלב לא השתוו לבארות הנפט של ראס-לנוף בלוב, והפירות , הירקות והכותנה שגדלו ממימי נהר אל-עאסי אינם שווים הרבה בעולם שהפך לכפר גלובלי אך נשאר אינטרסנטי קר ומנוכר.

בשנה הבאה יתפסו המורדים את השלטון בדמשק ואמא רוסיה, שנשאה על כפיה את האריה ואת בנו הטלה, תאבד את דריסת רגלה הגדולה שקבעה שם מאז שנות החמישים.

פוטין ינסה לחמשה בנשק חדש, סרגיי לברוב שר החוץ הנאמן בוודאי יתנצל ויתרץ כי בסך הכל רצו למצוא הסדר מקובל על כולם ועדיף היה למצוא לה לסוריה מזור מתוכה ולא בהתערבות זרה מבחוץ.

אך הם ודאי לא ישכחו לו לפוטין שהאריך את חייו של האריה שטרף וסחר בדמם למענו ולמען האינטרסים הצרים של מעצמתו.

גם איראן לא תשבע נחת מהשלטון החדש, שמן הסתם לא ישכחו לה את פלוגות משמרות המהפכה שהגיעו להדריך, לייעץ ולספק נשק משחית שעשה שמות באוכלוסייתה הפגועה.

בן הברית נסראללה ייאלץ אף הוא לחפור שוחה עמוקה יותר כדי לטמון בה את ראשו ואולי גם את נשמתו.

ומי ינהיג ? האם יהיה שם תהליך טבעי שבו "האחים המוסלמים", כמו במצרים, יבטיחו שלטון דתי ושיקום חברתי? ספק רב.

מסתמן כי ביום שאחרי אסד ייפתח בסוריה מסע הנקמה הגדול. חיסול חשבונות שלא ידע הלבנט מימיו. בין מי שרצח, מי שפצע , שדד, אנס או סתם עמד מנגד ולא עשה דבר למען החיים.

מימיו של נהר אל-עאסי שהיו פעם צלולים אך נצבעו אדום, יזרמו לאיטם אך לא יניחו לאיש לשכוח את נקמת הדם. אל-עאסי העניק את מתת אל הפיריון, התבואה והחיים לכל כך הרבה אנשים במשך אלפי שנים. מימיו יחלחלו עתה באדמות חמה, אך בטח לא יצליחו לשטוף ולטשטש את עקבות הפשעים אפילו בעוד שנות דור.

"בניה ובנותיה של סוריה היקרה" ייאלצו לחכות לזמנים אחרים שבהם יקום ויעלה מתוך ההריסות מנהיג חזק אך רחום, בעל בשורה חדשה שעיקרה ותכליתה לשמור על האדם, ולא על חייו של האריה האכזר. נקווה שההמתנה לא תהיה ארוכה מדי.