בתוך 48 שעות מתעורר הצורך לשדרג את מה שנכתב בפתיח של המאמר הקודם באל-מוניטור [14 בנובמבר]: אותו חמאסניק ערני ואלמוני שחשד בכוח הישראלי המיוחד בעומק עזה ביום ראשון האחרון הביא, בסיומה של שרשרת תגובות אזורית, לא רק להתפטרותו של שר הביטחון אביגדור ליברמן אלא כנראה גם לנפילת ממשלת נתניהו הרביעית והליכה מוקדמת לבחירות.

נכון לעכשיו, נתניהו נקלע למבוי סתום. לא הוא ניווט לשם. הוא יצטרך כנראה ללכת לבחירות בין מארס למאי 2019 בכפייה. בניגוד ללוקסוס שהתרגל אליו בשנים האחרונות, זהו אירוע מתגלגל שלנתניהו אין עליו שליטה. הוא נתפס לא מוכן, בדיוק כשהגיע למסקנה שאין לו שום סיבה לדחוף לבחירות ועדיף לו להמשיך להתנהל עם ממשלתו הנוכחית.

אלא שהליכת ליברמן הפעילה זירת מטענים עוצמתית. שר הביטחון היה כנראה מתואם מראש עם שר האוצר משה כחלון ועם ידידו הוותיק שר הפנים אריה דרעי, מנהיג ש"ס. שניהם הודיעו, למחרת עזיבת ליברמן, שצריך ללכת לבחירות במהירות האפשרית. כחלון אפילו הטיל וטו על מינויו של נפתלי בנט ליורשו של ליברמן במשרד הביטחון. נתניהו הבין שנקלע למארב. אם לא יוכל למנות את בנט, הבית היהודי תצטרף לדורשי הבחירות. גם כך, הקואליציה הנוכחית, אחרי פרישת ליברמן, כוללת 61 ח"כים, רוב מינימלי ושביר שיהיה נתון לגחמותיו של חבר הכנסת הבודד, מסוגו של אורן חזן. זה או שנגמרה הקדנציה או שתם עידן. בעוד כמה חודשים נדע.

רוב שותפיו הקואליציוניים של נתניהו דוחפים למועד בחירות מהיר ככל האפשר. בחודש מארס, שני התאריכים האפשריים הם 12 או 26 בחודש (בישראל הבחירות מתקיימות לפי חוק בימי שלישי). מדובר בארבעה חודשים מעכשיו. למרות הסמיכות הכרונולוגית, ישראל מתקרבת במהירות לבחירות בלי לדעת את זהותם המדויקת של המתמודדים. המערכת נמצאת בשלבי התארגנות מוקדמים.