בדרך כלל, מתחילה הקטטה הפוליטית במקביל להסתבכות במלחמה. כשצה"ל מתחיל לדשדש בתוך עזה, מתחילים שרי הקבינט לנקר זה בכבדו של זה, במטרה להוכיח לבייס הימני שלהם שאם זה היה תלוי בהם, לא הייתה הממשלה "נותנת לעזה לנצח". במקרים אחרים הם מתאפקים, ומתחילים בקרב הפוליטי מיד עם שוך הקרבות. במקרה שלפנינו, התחילו השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לריב עוד בטרם יצא צה"ל לסיבוב נוסף, מיותר, ברצועה. הם פורעים את החשבון עוד בטרם נאכלה הארוחה. יש להם, בעיקר לבנט, סיבות מצוינות.
בימים הקרובים אמור בנימין נתניהו להחליט אם להקדים את הבחירות בישראל לרבעון הראשון של השנה הבאה [2019]. בנט זקוק, נואשות, לבידול פוליטי מנתניהו, שלא נותן לו דריסת רגל מימין. ליברמן עומד בתוקף על העובדה שיכהן כשר ביטחון גם בקואליציה הבאה, ללא קשר למספר המנדטים שיגרפו "ישראל ביתנו" או "הבית היהודי". נתניהו כבר הבטיח לשותפיו הקואליציוניים שיישארו בתפקידיהם גם בפעם הבאה. לבנט זה לא מתאים. הוא רוצה להיות שר ביטחון. הוא יודע שזו תחנה הכרחית בדרך לראשות הממשלה.
טענותיו של בנט מוגדרות בידי ליברמן כ"משיחיות", אבל זה לא מדויק. חלק מדבריו של בנט הם דברי טעם המבוססים על המצב בשטח. הוא לא קורא לצה"ל לפלוש לעזה. הוא מתנגד נחרצות להכנסת כוחות יבשתיים לרצועה ללא תוחלת. הוא יודע שנתניהו וליברמן שומרים על חמאס בגופם, פן ייאלצו לקבל במקומו פרטנר פלסטיני מאוחד בגדה וברצועה. מה שמפריע לבנט היא שחיקת ההרתעה הישראלית שנבנתה ב"צוק איתן" [2014].
"מה שקורה", אמר בנט השבוע בשיחה עם אל-מוניטור, "זה שכל יום מגיעים מתפרעים לגדר, מפרקים 6-5 מטרים, חודרים לשטח ישראל, משאירים מטעני חבלה, חוזרים לעזה והכל בסדר. צה"ל יורה להם ליד הרגליים. זה מצב בלתי אפשרי. ליברמן ירש הרתעה גבוהה ומשאיר אחריו אדמה חרוכה. אני לא זוכר תקדים לזה שצבא מקבל הוראות לירות ליד הרגליים כשמחבלים חודרים לשטח ישראל. זה לא קורה בצפון, זה לא קורה במרכז, זה קורה רק בעזה. למה?".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
