"מדיניות הביטחון שלנו לא השתנתה בכלום", הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתח ישיבת הממשלה השבוע [17 בנובמבר], שבה סיכם את סבב המלחמה האחרון בדרום. "אפילו לא בדבר אחד", הוסיף נתניהו, והדגיש כי "מטרות המבצע הושגו במלואן." מנגד, יש להניח כי בנו של ההיסטוריון בנציון נתניהו מכיר היטב את התובנה המפורסמת של איש הצבא הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ, מאבות תורת הלחימה המודרנית, כי "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". את המדיניות של נתניהו, הן ביחס לביטחון הלאומי והן ביחס לביטחונו האישי, אפשר לנסח במילה אחת – "הישרדות".    

כדי לקדם את המטרה הזאת משתמש ראש הממשלה באמצעי הישן-נושן, הפרד ומשול, המוכר לעם היהודי מתקופת האימפריה הרומית. כדי לפורר את האחדות הלאומית היהודית, שהייתה מקור כוחה של רוח המרד כנגד שלטון רומא, פירק המושל הרומי אולוס גביניוס את ממלכת יהודה וחילק אותה לחמישה מחוזות נפרדים. הפילוסוף האיטלקי ניקולו מקיאוולי, ששמו מזוהה עם מניפולטיביות וחוסר מוסר, כתב בספרו "אמנות המלחמה" כי על המנהיג לעשות כל מאמץ לפצל את כוחותיו של האויב.

בשבוע שעבר [12 בנובמבר] הוצגו בטור הזה מגבלותיו של המאמץ הישראלי לפצל את כוחותיו של האויב הפלסטיני, מה שמכונה במקומותינו "מדיניות הבידול". הפיצול בין הגדה לעזה ובין החמאס לפת"ח ולג'יהאד האסלאמי משרת את מדיניות הסטטוס קוו של נתניהו בגדה המערבית ומנגד "הסדרה ביטחונית" ברצועת עזה. כל רקטה שנופלת בשדרות נהפכת על ידי תועמלני הימין לטיל נגד הסכם אוסלו ולהוכחה, כביכול, שוויתור על שטחים הוא מרשם לטרור. אך האם שיטת הפרד ומשול היא מרשם מתאים לטיפול בסכסוך מורכב כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

במאמר שפרסמו באוקטובר 2017 ובו ניתחו את לקחי מבצע "צוק איתן" [2014], כתבו מתאם פעולות הממשלה בשטחים אז, אלוף יואב (פולי) מרדכי, ויועצו לענייני פלסטינים, אל"מ מיכאל מילשטיין, כי הסדרה ברוח ה"הודנה" או ה"תהדא'ה" – הפוגה זמנית בין מערכות צבאיות – יכולה אמנם להקנות לישראל רגיעה ביטחונית בגזרת רצועת עזה, אך היא עלולה לסייע לחמאס לבסס את מעמדו השלטוני לאורך זמן. הדברים האלה פורסמו בכתב העת של צה"ל "מערכות", לא בעתון "שמאלני" כהארץ.