בבית המלאכה של משפחת ברצ'יני, המדע והאמנות מתנגשים. דנה ברצ'יני, 26,  ואביה ג'וסף ברצ'יני, 80, שניהם קדרים ופסלים, עובדים זה לצד זו, בין אם בסדנת העבודה המשפחתית או בבקעת הלבנון, בבדיקת החמר שבו הם משתמשים ביצירות שלהם. ג'וסף, שרכש את הכשרתו בצרפת בבית ספר למקצועות האמנות   Ecole des Metiers d'art, חזר ללבנון אחרי שגם השלים דוקטורט בסורבון, שם למד את ההיבטים הטכניים והמסחריים של ייצור הקרמיקה והחרסים בארץ מולדתו. הוא שב ללבנון כדי להשתמש בידע שרכש על מנת לשפר את מצבם של הקדרים ולסייע במודרניזציה של תהליכי העבודה שלהם. ג'וסף פתח את בית המלאכה הראשון שלו ב-1965 בבית הוריו בביירות, אולם עם פרוץ מלחמת האזרחים, נאלץ לעבור לצפון. עכשיו הוא מבלה כמעט כל יום בבית המלאכה השני שבנה ב-1980 בעין סעדה, כפר השוכן כ-13 קילומטר צפונית לביירות, שם הוא בודק היבטים שונים של אומנות הקרמיקה ומייצר ציפויים חדשים באמצעות ריאקציות כימיות.

"אני עובדת בעצמי ולומדת את כל התהליך. עכשיו אני יודעת איך לייצר את החמר שלי בעצמי. אני יוצאת להרים, אני מכינה חמר. אני אוהבת את התהליך. הואיל והוא טכנאי, הוא מלמד אותי את כל התהליך הזה, אבל בו בזמן יש לי גם רעיונות משוגעים משלי. אני עושה גם וגם", סיפרה דנה לא-מוניטור, בעודה ישובה לצד אביה.

דנה היא אחת החרשות הרבות בלבנון שממשיכות מסורת פטריארכלית משפחתית בעקבות אבות או סבים, במשרה מלאה, על אף הקושי ההולך וגדל בשימור מסורות אומנות. מספר הקדרים בהרים, שעמם עובד ג'וסף, למשל, פחת מאד מאז החל כשהיה בן 25. הוא מספר על תקופה שבה היו יותר ממאה – מספר שהצטמק לפחות משלושים בשנים האחרונות.

לפי מוחמד על-מועלם, נשיא ארגון בעלי המלאכה הלבנונים, כמעט כל האומנויות נמצאות בנסיגה בלבנון והושפעו רבות מכמה גורמים, בהם הירידה בתיירות, ייבוא מוצרים יותר זולים והעדר תמיכה ממשלתית. "זה נסוג במידה כה רבה. אפילו בעשר השנים האחרונות, 7,500 בעלי מלאכה נעלמו. נותרו רק 200. הממשלה במדינה שלנו לא עזרה לנו ולא תמכה בנו", אמר מועלם לאל-מוניטור.