בפעם הראשונה מזה עידנים, מתקיימת מערכת בחירות בישראל אבל כולם כבר יודעים מה יהיה כאן אחריה. בפעם הראשונה מזה יובלות, הנעלם הגדול אינו מה יהיה בישראל, אלא מה יקרה סביבה, בשאר המזרח התיכון הרותח. איש לא יודע לאן הולכת מצרים ומה יילד שם יום, או שנה. איש לא יודע איזו סוריה תצוץ, אם תצוץ, מבין ההריסות לכשתגיע שעתו של בשאר אל-אסד, והיא תגיע בקרוב. איש לא יודע אם ירדן, כפי שאנו מכירים אותה כעת, תחזיק מעמד, ומה יעלה בגורל בית המלוכה ההאשמי. תשאלו באמ"ן, תקשו על המוסד, תבררו במשרד החוץ, נסו באירופה, באמריקה, ברוסיה, לא תעלו דבר. השאלות רבות וקשות, תשובות אין.

בפעם הראשונה מאז שההסטוריה המודרנית סופרת את עצמה, ישראל היא אי של יציבות בתוך ים סוער של אי וודאות. עד היום,כמעט כל קמפיין בחירות בישראל הוביל למהפך, ראשי ממשלה עלו וירדו, הימניים הפתיעו והלכו למהלכי שלום, השמאלנים יצאו למלחמות, ממשלות קמו ונפלו, מהפכים, מפצים פוליטיים, אי אפשר היה לסמוך על שום דבר בירושלים. ראש ממשלה אחד נרצח, השני חטף שבץ ונמוג, השלישי גורש על ידי מערכת המשפט. האדמה זזה ורעדה כל הזמן. היום, זה התהפך, אבל לגמרי. בישראל, מה שהיה הוא שיהיה. ליברמן ונתניהו יהיו נתניהו וליברמן. עם החרדים, בלי החרדים, זה לא ישנה הרבה בראייה מדינית גיאופוליטית. נפתלי בנט יתקזז עם לבני ולפיד, מי שמקווה שמהתבשיל הזה ייצא תהליך מדיני, עושה את זה על אחריותו. ואילו סביב ישראל, מקום בו רבצו שליטים יציבים וקבועים עשרות שנים, ייהום הסער. מובארק, שכונה על ידי שמעון פרס ה"סלע האיזורי", כלוא בכלוב. האחים המוסלמים השתלטו, האופוזיציה הליברלית משיבה מלחמה שערה, מוחמד מורסי נאחז בשלטון ומבין על בשרו את מגבלות הכוח. כל דבר יכול לקרות במצרים בשנים הקרובות. בסוריה, לעומת זאת, כל דבר כבר קרה. בשאר אל-אסד, לאט אבל בטוח, מגיע למספרים שטבח אביו בחאמה. בין 40 ל-50 אלף סורים נהרגו, היד עוד נטויה, אם כי כבר ברור שהתהליך בלתי הפיך. אסד יעלה השמיימה בדם ואש. האם סוריה תשמור על לכידות ותמשיך להתקיים כמסגרת מדינתית שלמה? ספק רב. ואם כן, איזו סוריה היא תהיה? מתונה, פרגמטית ומקורבת למערב, או שסועה, אלימה ונתונה להשפעת אל-קאעידה? או, במילים אחרות, כמה זמן יקח לנו להתגעגע לאסד? הרי בעומק הלב, רבים באיזור, וגם מחוצה לו, כבר מתגעגעים לרוב השליטים המודחים. למובארק זה ברור, אבל אולי גם לסדאם חוסיין, ולקדאפי, וגם לאחרים. כי הדמוקרטיה, בתצורה המזרח תיכונית איסלמיסטית שלה, מצטיירת כמתכון למהומות, צרות, קיצוניות וחוסר יציבות. איפה הימים שמילה היתה מילה, שליט היה שליט, אפשר היה לסגור דברים, לחתום על הסדר מדיני או לצאת למלחמה מסודרת. במקום זה, הגיע הכאוס.

ראש המוסד הישראלי הקודם, מאיר דגן, השתעשע ברעיון להקים במסגרת המוסד אגף שינסה לחזות את הצפוי להתרחש במדינות ערב, בעיקר בתחום יציבות המשטרים. דגן חלם על מצב בו הוא יוכל לתת התראה אמיתית לקברניטים הישראלים עוד לפני שסימני התערערות משטר כזה או אחר במזרח התיכון ייראו בפומבי. מדובר היה, אז, באתגר משמעותי. האגף הוקם. לא נודע מה עלה בגורלו. איש לא הצליח לחזות את מה שמכונה "האביב הערבי", את עוצמתו, את השלכותיו. גם היום, אחרי יותר משנתיים, עוד לא ברור מה זה, לאן זה הולך, והאם זה איתנו כדי להשאר. מה שכן ברור זה שהטלטלה פוסחת, למרבה הצער, דווקא על המקום בו היא נדרשת יותר מכל: איראן וגרורותיה. גם המשטרים המלוכניים מחזיקים מעמד, בינתיים, חלק מהם בשיניים ובציפורניים. בהקשר הזה, צריך לעקוב אחרי נפילת אסד. על פניו, היא אמורה לייצר נתק בין טהרן לביירות, לבודד את חיזבאללה ולאותת, אולי, לציבור באיראן שזה אפשרי. אם אסד, המגובה במאות אלפי חיילים מאומנים ומזויינים, עם משמרות באסיג' משלו, מיליציות רצחניות וסלחנות בינלאומית בלתי נסלחת, נפל בסופו של דבר, אז גם האייטולות אינם חסינים לנצח. הרבה תלוי בהקשר הזה בקהיליה הבינלאומית, בארה"ב, באירופה, ברוסיה ובסין. צריך יהיה לדעת למנף את מה שקורה בסוריה, לאותת לשוחרי הדמוקרטיה והחופש באיראן שיש להם אוזן וגם גב בעולם, ולנסות לשחרר את המוני השיעים מהשפעתם המשתקת של קיצוני הדת.

ובינתיים, בישראל, מסייעת המהומה האיזורית לימין וממשיכה בתהליך העלמת השמאל ומחנה השלום. מתנגדי הנסיגה מרמת הגולן מנופפים עכשיו במתרחש בסוריה. הנה, לו היתה ישראל יורדת בזמנו מהרמה, התופת הזו היתה משתוללת עכשיו בפאתי טבריה, על קו המים של האגם הלאומי. גם תפיסת פתרון שתי המדינות הולכת ומתפרקת מנכסיה. בלי שהרגשנו, נוצרה מסה קריטית בין המחוקקים ומקבלי ההחלטות שלא ממש מאמינה בעניין הזה ובתוחלתו. בלי ששמנו לב, יותר ויותר גורמים פוליטיים בישראל מודים, בחדרי חדרים או בגלוי, שירדן היא המדינה הפלסטינית. הדיבורים על חידוש רעיון הקונפדרציה בין הירדנים לפלסטינים, שנשמעים עכשיו מחדש, מלבים את האש הזו. על פי הרעיון הזה, הפלסטינים ביהודה ושומרון יהיו אזרחים ירדנים, יצביעו לפרלמנט הירדני, וייהנו מעצמאות כלכלית ומדינית כמעט מוחלטת, כולל רצף טריטוריאלי, בשטחי הגדה. צה"ל ישמור על נוכחות לאורך הירדן, העולם יתן ערבויות בינלאומיות, ובא למזרח התיכון גואל. הבעיה היא, שנכון לרגע זה, חוץ מהימין הישראלי אין בעולם שותפים נוספים לרעיון הזה. מצד שני, אומרים בימין הישראלי, צריך להתחיל מאיפשהו. וממשיכים לבנות בהתנחלויות.