ההחלטה פה אחד של ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר בשבוע שעבר (6 באפריל) לדחות את בקשתו של האנס משה קצב לנכות שליש מעונשו, מהווה קרן אור באפלה האופפת את החברה הישראלית. בימים שבהם גזענים כבצלאל סמוטריץ' מכתימים את ספסלי הכנסת, ראש הממשלה טורח לנחם את הורי חייל החשוד בהריגתו של מחבל פלסטיני בעודו פצוע, ושרת משפטים משתלחת בבית המשפט העליון - אפס סובלנות כלפי עברייני מין היא בשורה חשובה לשוחרי זכויות האדם והפמיניזם בישראל.
החלטתה של ועדת השחרורים מהווה נדבך נוסף להכרעת הדין של שלושת שופטי בית המשפט המחוזי מ-30 לדצמבר 2010, שהרשיעו פה אחד את הנשיא לשעבר, וכן להחלטה פה אחד של שלושה שופטי בית המשפט העליון, שדחו את ערעורו כשנה לאחר מכן.
חברי ועדת השחרורים הבהירו באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מידת הנזק הנפשי שנגרם לקורבנות עבירות המין והנזק הצפוי להן אם קצב ישוחרר, גוברת על מידת הרחמים. ידע כל אדם בישראל כי אין מחילה לאנס שמסרב ליטול אחריות על פשעו, להביע חרטה ולהתנצל על מעשיו (קצב הסכים להתנצל רק בפני "מי שרואה את עצמו נפגע ממנו"). כפי שנאמר בנימוקי הוועדה, זכותו של אנס להאמין ולטעון שהינו חף מפשע, אולם בכך הוא אינו מאפשר טיפול שנועד למזער את הסכנה שהוא ישוב לסורו.
בהקשר הזה ראוי לצטט את מורת הרוח שהביעו שופטי בית המשפט העליון בהחלטתם מכך שקצב "הכפיש את המתלוננות, העליבן, הטיח בהן ביקורת קשה ויצא במסע השמצות ובמתקפה נגדית באולפני הטלוויזיה". בתגובה להחלטת הוועדה, ציינו חברות הכנסת גלאון, מיכל רוזין ותמר זנדברג ממרצ, כי "קורבנות הפשעים המיניים של קצב ישלמו לנצח את מחיר המעשים שלו... שום דבר לא יקצר את 'עונשן'".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
