התקיפה שביצע החרדי ישי שליסל במצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביולי, בה רצח את הנערה שירה בנקי בדקירת סכין ופצע חמישה צעירים נוספים, לא רק שהחרידה את הציבור החרדי, אלא גם תפסה אותו לא מוכן: אם הדת היהודית אוסרת על רצח ועל פגיעה מכל וכל, איך קרה שאדם מתוככי המגזר החרדי, בשר מבשרה ומי שגדל במוסדותיה, הגיע למצב שבו הוא תוקף בסכין משתתפים במצעד הגאווה - בפעם השנייה בעשר שנים - לטענתו ממניעים דתיים.

השאלות המרכזיות שהרחוב החרדי שואל את עצמו בימים אלו הן: האם מעבר לגינוי המוחלט למעשה הרצח, הקהילה נושאת באיזושהי אחריות לאירועים? האם לעובדה שהרוצח גדל והתחנך במוסדות חרדיים, ולטענתו הושפע מעקרונות דתיים, יש חלק כלשהו בעידוד האלימות שהובילה לרצח?

אלו הטוענים כי לחברה החרדית אין סיבה לקחת אחריות על מקרה שליסל, נשענים על העובדה שהחינוך החרדי אינו מסית באופן פעיל נגד הקהילה הלהט"בית. מאז 2008, אחרי כמה ניסיונות כושלים בשנים קודמות, הקהילה אינה יוזמת יותר הפגנות או עצרות נגד מצעד הגאווה. גם לא היו כמעט התבטאויות נגד הארגונים הגאים ופעילותם מצד ההנהגה החרדית - הן הרבנית והן הפוליטית.

מאידך, הציבור החרדי הרי מתנגד נחרצות לקהילת הלהט"ב, על בסיס האיסור ההלכתי האוסר מכל וכל אורח חיים כזה. העובדה שמצעד הגאווה עדיין מכונה "מצעד התועבה" בקרב רבים בקהילה החרדית עלולה, לטענתם של אחרים, להכשיר את התפתחותם של גורמים אלימים.