"חלפה סכנת השלום", זו הייתה לשון המסרון ששיגר השבוע [1 באפריל] אחד משרי הליכוד הבכירים לכמה ממקורביו, דקות לאחר שהתברר שאבו מאזן הגיש בקשה להתקבל ל-15 ארגונים של האו"ם במעמד של מדינה. כלפי חוץ, השר הזה דווקא מגבה את בנימין נתניהו ו"תומך" בפתרון שתי המדינות. כלפי פנים, השר הזה יודע היטב שכל מי שייתפס מצביע או תומך בפשרות ובהצעות שמציע ג'ון קרי, ישלם מחיר יקר בפריימריס הקרובים בליכוד. אז עדיף ככה, מבחינת כל פוליטיקאי חפץ חיים בימין ובמרכז הפוליטי בישראל. שלום או משא ומתן עם הפלסטינים הוא מתכון לצרות מבית. בשביל מה, שואלים את עצמם שרי הליכוד הבכירים, צריך את כאב הראש הזה?
השאלה הזו טובה גם לגבי ג'ון קרי. כאב הראש שלו השבוע היה גדול אף יותר מזה של שרי הימין בישראל. על הראש הדואב שלו לא היו רק הישראלים, אלא גם הפלסטינים.
כל מה שקרה ליוזמת ג'ון קרי השבוע היה מרוח מראש באותיות של קידוש לבנה על כל קיר, בדרך למבוי הסתום אליו הגענו. עמדו כאן, מצד אחד, כרוניקה של התרסקות ידועה מראש, ומצד שני התלהבות סוחפת, מעט ילדותית, בה היה מצויד ג'ון קרי בהסתערותו על המשא ומתן. לו למד קרי ובדק את ההיסטוריה של 20 השנים האחרונות, היה מגלה שהמשימה אליה יצא היא בלתי אפשרית. איש ממנה חי עוד לא חזר. אפילו טום קרוז לא היה מצליח לחבר את שני הצדדים הסרבנים הללו. בסוף, גם אוקיינוס גדול של כוונות טובות לא יכול להפוך מעגל לריבוע, או לערבב שמן עם מים.
הבעיה של קרי היא, בדומה לכל קודמיו, שהוא חושב בהיגיון. ההיגיון של קרי הוא היגיון אמריקאי, קוסמופוליטי, של השכל הישר. היגיון מהסוג הזה הוא מצרך נדיר במזרח התיכון. כשהוא יושב בנפרד עם הצדדים, קרי יוצא נלהב וחדור אמונה. נתניהו מפליג בתיאורים על הצורך בשלום, מצהיר בתוך החדר על נכונותו לשלם את המחירים הכואבים למען השלום, וכן הלאה. אבו מאזן, כנ"ל בדיוק. כשזה מגיע למעשים, או לויתורים, העסק קורס לתוך עצמו.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
