דילוג לתוכן העיקרי

הספורטאיות הדרוזיות פורצות דרך

קבוצת נשים מדליית אל-כרמל מככבת זו השנה השנייה בליגת העל בכדורשת. הן אמנם משחקות בחולצה עם שרוולים, אך מצליחות לשבור את המעטפת המסורתית של העדה הדרוזית ומקדמות בדרכן שוויון בין גברים לנשים.
DruzeFemale-2.jpg

במערכה השנייה במשחק הכדורשת [28 באוקטובר] בליגת העל לנשים בין קבוצת דליית אל-כרמל לבין קבוצת "הוד השחר" מהוד השרון, התרחשה דרמה. אחרי שבנות דליה ניצחו במערכה הראשונה וזכו לתשבחות ממאמנן ביאן נסראלדין, המערכה השנייה נגררה להארכה. אבל מהלך מנצח של קפטנית דליה, מספר 9 ענאיה חלבי, הביא לניצחון במערכה ובמשחק עצמו.

לאוהד הספורט הממוצע בישראל אין ממש היכרות עם הכדורשת – ספורט עממי שהוא מעין גרסה מרוככת של כדורעף. בליגת העל לנשים, שפעילותה החלה לפני כשמונה שנים [2006], משחקות 12 קבוצות. קבוצת דליית אל-כרמל היא היחידה בליגה שאינה קבוצה יהודית.

מבחינתן של בנות הקבוצה הדרוזיות, הכדורשת הוא הרבה יותר מתחרות ספורט. במו ידיהן הן פורצות את המעטפת המסורתית ומקדמות שוויון בין גברים לנשים.

"אנחנו קבוצת הבוגרות הראשונה בכפר", מספרת וויאם דקסה, בת 24, סטודנטית להנדסת חומרים וכימיה בטכניון, שוויתרה על תרגול בשביל להגיע בזמן למשחק. "יש אצלנו ענפי ספורט המיועדים לנערות, אבל כשאישה מתבגרת ומתחתנת זה נעשה פחות קל". בעוד שישה חודשים, כשתינשא, תרגיש כנראה מקרוב את השפעת הנישואין על הקריירה הספורטיבית.

מי שכבר חוותה את הנטייה של העדה הדרוזית למתן את השתתפותן של נערות ונשים בתחרויות ספורט היא איה עזאם, בת 15 מעוספיה, המשחקת כדורעף במכבי חיפה אחרי שעזבה את הקבוצה המקומית. "הייתי רקדנית בלט והפסקתי בגלל שלא יכולתי להמשיך לרקוד בבגדים צמודים", היא אומרת. 

עזאם היא דווקא מבנות המזל. הוריה תומכים בהשתתפותה בתחרויות ספורט, ולא מקשיבים לאחיה, בן 20, שטוען כי היא צריכה להפסיק גם את אימוני הכדורעף. אמה, שבצעירותה נאלצה לוותר על חלומה להיות עורכת דין, עומדת מאחוריה, גם אם זה לא מקובל בסטנדרטים של העדה. היא רוצה למנוע מבתה את תחושת ההחמצה שהיא חוותה.

"אני רוצה להמשיך לעסוק בספורט גם כבוגרת", מגלה עזאם, "לדעתי, אם אתחתן כשכבר אהיה שחקנית מקצוענית, אוכל להמשיך לשחק. זה כמו לקבוע עובדה בשטח".

דקסה, לעומתה, מגיעה מבית דתי. למרות זאת הצליחה לשכנע את הוריה לשמור על ראש פתוח. "אני מצליחה ליהנות מהמשחק ולשמור על הערכים", היא מדגישה.

אין בנמצא ספורטאיות בולטות בעדה הדרוזית. "הנשים מפסיקות עם הספורט בגיל צעיר, לא תראה אותן עוסקות בספורט משלב האוניברסיטה והלאה", מסבירה נאדיה חמדן, יו"ר נעמ"ת במגזר הדרוזי, "קשה להן לדמיין עיסוק בזה כבוגרת, אם כי גם גברים דרוזים לא תראה הרבה בספורט המקצועני". גם באתנה, המועצה הציבורית לקידום נערות ונשים בספורט, מתקשים למצוא דוגמאות לספורטאיות בוגרות מהמגזר.

חמדן מספרת על יוזמות שונות המיועדות בשלב זה לנערות בלבד, למשל מועדון אופניים לבנות 18-8 בכפר יאנוח, קבוצת כדורסל באותו כפר, קבוצת כדורגל לנערות שעתידה לקום וקבוצת קרטה לנערות בכפר אחר. השינוי, לדבריה, יתרחש באמצעות חינוך. "אנחנו רוצים לשלב בנות דרוזיות גם בתחום האתלטיקה", אומרת חמדן, "הספורט לאט לאט מתפתח אצלנו והנערות נכנסות לזה. ככל שהספורט ייהפך למקובל, הורים צעירים יעודדו את בנותיהם לעסוק בו".

מדובר כמובן בהרבה יותר מספורט. זהו שינוי מהותי באורח החיים בחברה מסורתית מבחינות שונות. "מה שמגיע לגבר מגיע גם לאישה", מדגישה חמדן באמירה הנחשבת מין הסתם לשנויה במחלוקת במגזר הדרוזי, "הספורט לא מונע ערכים, להיפך. הוא נותן ערכים".

עזאם הצעירה כבר מסתכלת על העולם בצורה נועזת יותר מבנות דורות קודמים. "אצלנו אסור שנשים יבלטו, זה לא מכובד שאישה תעשה משהו שיפנה אליה תשומת לב. אבל למה לא בעצם? אני רוצה לפרוץ דרך ולהראות לנשים דרוזיות שזה אפשרי". 

"אנחנו קבוצה פורצת דרך במגזר", אומרת הקפטנית חלבי, בת 33 ואם לשניים, "בגיל צעיר, תחת חסות ההורים, זה יחסית קל, אבל בהמשך הדרך הבחורה נתפסת כמי שצריכה לשמור על הבית".

המאמן נסראלדין חש גם הוא בתחילתה של מגמת שינוי. "יש בכפר השפעה של הקבוצה. השחקניות תחרותיות והישגיות, חשוב להן להוכיח את עצמן. הבנות שלהן רואות את אמא הספורטאית ורוצות להיות כמוה. בהתחלה היה קושי לקבל אותנו, אבל הבינו שזה ספורט יפה, טהור ומכובד". ובכל זאת הוא מסייג: "יש הרבה בנות שרוצות לשחק, אבל לא להירשם לליגה בגלל הלבוש והנסיעות".

חלבי מודה שהנסיעות מרתיעות את הנשים הדרוזיות. "יש נשים שאומרות שזו מחויבות גדולה מדי, אבל בין השורות אנחנו מבינות שלא מתאים להן לצאת יותר מדי מהכפר". גם בעלה דאג בתחילה, "אבל סידרנו הסעות ומלווה, אז אין לו בעיה יותר".

ליגת הכדורשת מתחשבת בשחקניות הדרוזיות. המארגנים התירו להן לשחק בחולצה עם שרוולים קצרים במקום גופיה, והן מקפידות על טייטס ארוך. גם כך זה לא ממש הולם את הלבוש הדרוזי המסורתי. כן סוכם כי משחקי הקבוצה ייערכו בשעות מוקדמות יותר בערב כדי שלא יאלצו לחזור מאוחר לביתן.

מיכל סיוון, ממייסדות ליגת הכדורשת ושחקנית קבוצת "בנות גוריון כפר סבא", משתמשת בכדורשת ככלי העצמה נשי, המכוון במיוחד לאוכלוסיות בהן נשים אינן זוכות לשוויון מוחלט.

"יש לנו סיירת כדורשת", היא מסבירה, "ואנחנו יוצאות להפיץ את המשחק בכל מקום, בכל מגזר, בכל לבוש, בכל רמת כושר. החל מבדואיות בגליל ובנגב ועד נשים דתיות מאלקנה. נשות הליגה יוצאות לקורס מאמנות ולקורס שופטות, מגלות עולם חדש ומפתחות קריירה חדשה. רק עכשיו סיימנו קורס מאמנות כדורשת במגזר הבדואי. כולן מוזמנות".

More from Yuval Avivi

Recommended Articles