המטרה המוצהרת של התערוכה ״מסמר שיער״ בגלריית ״החווה״ בחולון, בלב אזור תעשייתי, היא לבחון את השימוש בשיער אדם כחומר גלם. בין המשתתפים ניתן למצוא את מיזם ״סטודיו סוויין״ – שיתוף פעולה אנגלי-יפני שבאמצעות הסרט ״דרך השיער״ מתאר תופעה חברתית כלכלית מדהימה. ״אנשי הסטודיו בילו חמישה חודשים בסין, שהיא יצואנית השיער הגדולה בעולם ויבואנית העץ הגדולה בעולם. הם חיפשו דרך כיצד לעצור את המנגנון הבזבזני והלא סביבתי של הייבוא והייצוא, ובמקום זה להשתמש בתוצרים מקומיים כחומר גלם״, מספרת תמרה וולמן, שביחד עם עמרי שפירא אצרה את התערוכה בה משתתפים 11 אמנים ומעצבים מהארץ ומהעולם.

התוצאה של "סטודיו סוויין", כפי שמוצגת בתערוכה, היא אוסף של כלים שימושיים יומיומיים שהכינו אנשי הסטודיו: מסרקים, קופסאות או אפילו מראות. אלה נראים כמו עשויים מעץ, אבל בעצם הם עשויים משיער.

וולמן מעידה שתגובות הישראלים לתערוכה מעורבות. מסתבר שלישראלים קשה מאוד עם שיער, לפחות כשהוא מנותק מן הגוף. ״כן, יש רתיעה מהשיער בגלל אלמנט פסיכולוגי-אסוציאטיבי״, היא מודה, "אבל זה טוב. זה פותח לדיון את השאלה מה קורה כשמשתמשים בשיער כחומר גלם, מבחינת המתבונן והיוצר. היו צופים שנגעלו מעבודות שבהן יש שיער חשוף ממש, שסירבו לגעת. מבחינתם הם לא יודעים מאיפה השיער הזה בא, לאיזה אדם הוא שייך״.

התגובות האלה ליוו, לדבריה, את העבודה על התערוכה ממש מההתחלה ולמעשה הפכו חלק מרכזי ממנה. אחרי שהקהל ביקר בתערוכה, שבה אפשר לראות מברשות צביעה משיער אדם, תכשיטים משיער וכיוצא באלה, וולמן מודה ש״התערוכה כוללת אמנם 11 עבודות, אך צריכה להיות עבודה מספר 12 – תיעוד של תגובות המבקרים. הרתיעה שלנו מתוצרי גופו של אחר״.