כאילו אין די במתיחות הגוברת, שהפכה לשאט נפש הדדית ביחסים בין וושינגטון לירושלים, מתנהל בשבועות האחרונים קמפיין אנטי ישראלי מקביל המסמן את ישראל כמי שחוצה פעמים רבות את הקו האדום של ריגול נגד ארה"ב. זהו אינו קמפיין תקשורתי, כי התקשורת ממלאת את תפקידה ומפרסמת את המידע שנמסר לה מפי מקורות רלוונטיים. "יש כאן גופים או גורמים בתוך גופים רשמיים", אמר לי בסוף השבוע גורם מדיני בכיר בירושלים, "שפשוט מפיצים את המידע הזה בעיתוי מדויק, כדי לגרום כמה שיותר נזק ליחסים המעורערים בלאו הכי בין ישראל לארה"ב, ולגזור גם קופונים צדדיים כמו חסימת היוזמה לפטור ישראלים מוויזה לצורך ביקור בארה"ב, ובלימת היוזמה לשחרור ג'ונתן פולארד".

השאלה שנשארת פתוחה היא, עד כמה פעילותם של מפיצי המידע הזה מתואמת עם הגורמים הבכירים בבית הלבן, בסטייט דיפרטמנט ובפנטגון. לשאלה הזו אין בשלב הזה תשובה ברורה.

הסיפור המוביל השבוע נראה כלקוח מעולמו של וולט דיסני: סוכן חשאי אמריקאי שישב בשירותים בסוויטה של סגן נשיא ארה"ב אל גור, בזמן ביקורו של גור בישראל לפני 16 שנה, שמע לפתע רחש והבחין בדמות חשודה הזוחלת בתעלת מיזוג האוויר ומנסה להבריג את דרכה אל תוך החדר מבעד לשכבה המפרידה בין התעלה לסוויטה עצמה. הסוכן, על פי הסיפור, כחכח בגרונו, והישראלי המסתורי זחל ברוורס כלעומת שבא. כך ניצלו מאגרי המידע המודיעיני של אמריקה מעיניים חטטניות זרות.

ראש המוסד באותה תקופה היה האלוף במילואים דני יתום. ביום ראשון בבוקר [11 במאי], בראיון רדיופוני, הגחיך יתום את המעשייה הזו, ובצדק. ישראל לא זקוקה לשגר סוכנים דרך תעלות מיזוג אוויר או אוורור לסוויטות בירושלים. גם לפני 16 שנה היו בישראל מספיק אמצעים מתוחכמים, יעילים, סמויים, שאפשרו לה להאזין או לצלם כל מה שהיא רוצה בתחום ריבונותה.