הקריאות שעלו מכיכר "תחריר" בקהיר לא היו זרות לאוזניו של איש. ההמונים צעקו לנשיא "תתפטר", ודרשו את העמדתו לדין על הרג מפגינים. בערוצי הטלוויזיה בלוויין התחרו ביניהם פוליטיקאים מהאופוזיציה, מי יבטא יותר את שמו לגנאי.
אבל הפעם לא היה זה חוסני מובארק. הקריאות האלה נשמעו ב-11 בפברואר השנה, והן כוונו לאוזני הנשיא הנוכחי, מוחמד מורסי. שנתיים בדיוק אחרי לכתו של נשיאם, גילו המצרים כי מהפכה לא עושים ביום אחד. המאבק בשחיתות, ההבטחה להעניש בכירים שגרמו להרג צעירים, הציפיות לעתיד כלכלי טוב יותר - כולם התפוגגו. מצרים מוצאת את עצמה היום באותו מקום שבו דרכה ערב ההפיכה הצבאית בפברואר 2011, ואולי אף גרוע מזה.
הישראלים, שצופים בעניין בביטויי המתיחות אצל שכנתם, ראו במובארק ידיד. הם טועים. מבחינת תפיסת השלום שלו, מובארק, הליברליסט לכאורה, ראה את היחסים עם ישראל בצורה שאינה שונה מן הנשיא הנוכחי מורסי, שבא משורות האחים המוסלמים. עיון מדוקדק בתפיסת השלום של חוסני מובארק עשוי לשפוך אור שונה על הדימוי שנוצר לו בישראל.
מוחמד מורסי הצהיר כמה פעמים, מאז מינויו לנשיא בקיץ 2012, כי ארצו תשמור על כל ההסכמים הבינלאומיים והאמנות שעליהם חתמה. קשה לו, לנשיא שבא מהחוגים הדתיים, לבטא את המילה "ישראל". מובארק, לעומתו, לא לקה אמנם בתסביך הזה, אבל הוא נמנע מלבקר כאן. דעת הקהל במצרים, טען מובארק, לא תסכים לביקור רשמי של נשיא מצרי בירושלים, בעוד הכיבוש באדמות הפלסטיניות נמשך. היום כבר ידוע לכל ש"דעת הקהל" הייתה שם קוד לצרכי השלטון.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
