במציאות הישראלית מופרך היה לחשוב, שזכייתו של ארז ביטון בפרס ישראל לספרות ושירה עברית [29 במארס] – המשורר המזרחי הראשון לזכות בפרס היוקרתי – תתקבל בשוויון נפש. הרי השד העדתי לא מחכה שישחררו אותו מהבקבוק; הוא משוטט חופשי וחשוף שיניים. הישראלים, מזרחים ואשכנזים כאחד, אינם זקוקים לאירועים מכוננים לצורך עימות על רקע עדתי. הם פשוט מוצאים דרך לקשור כל אירוע, מנותק ככל שיהיה, למתח הזה, ולהשתמש בו – כל צד לטובת האינטרסים שלו. כבר נתקלנו בפארסות כמו השימוש במותו של אריק איינשטיין למתקפה על ההגמוניה התרבותית האשכנזית, או הטענות נגד מזרחים בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות.

פרס ישראל היוקרתי מוענק בטקס ממלכתי בכל יום עצמאות על ידי ראש הממשלה במגוון תחומים רחב במדעי החיים, הרוח, החברה, היהדות, מדעים מדויקים, תרבות, אמנות, תקשורת וספורט וכן על מפעל חיים. ועדת שופטים ציבורית בוחרת את הזוכים. לטענת המבקרים, הפרס מחולק באופן מסורתי על ידי שופטים גברים אשכנזים, ומוענק באופן בלתי שוויוני, שמפלה מזרחים, נשים וערבים. לראיה, מספר הזוכים המזרחים הזעום. ״משנת 2000, רק 18% מהזוכים היו זוכות, ומבין כלל הזוכים והזוכות — 92% היו אשכנזים״, כתבה לאחרונה רויטל מדר ב״הארץ״. ״מי באמת צריך את פרס ישראל?״, תהה מאמר אחר שבחן את האפליה בהענקת הפרס.

בתחום הספרות היפה, בכל תולדות הפרס זכו עד כה שני כותבים מזרחים: יהודה בורלא וא.ב. יהושע, שניהם ילידי הארץ ממשפחות ספרדיות מיוחסות. לעומתם ביטון (73), שהתעוור בגיל 11 מרימון יד שמצא והתפוצץ, הוא הזוכה המזרחי הראשון שאינו יליד ישראל. ביטון נולד במרוקו ועלה עם משפחתו לארץ בגיל שש. שירתו מדברת באופן ישיר על אפליית מזרחים בישראל ועל פצע ההשפלה שליוותה את עלייתם לארץ, ועדיין לא הגליד. שירו הידוע "זוהרה אלפסיה" מתאר, למשל, כיצד כור ההיתוך הציוני העביר את הזמרת היהודית-מרוקאית הידועה מלשיר עבור מוחמד החמישי במרוקו ל״אַשְׁקְלוֹן, בְּעַתִּיקוֹת ג', לְיַד לִשְׁכַּת הַסַּעַד // רֵיחַ שְׁיָרִים שֶׁל קֻפְסְאוֹת סַרְדִּינִים עַל שֻׁלְחָן מִתְנוֹדֵד בֶּן שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם //שְׁטִיחֵי מֶלֶך מַרְהִיבִים, מְרֻבָּבִים עַל מִטַּת סוֹכְנוּת״.

לפני כחודשיים [פברואר 2015] פסל ראש הממשלה בנימין נתניהו, בצעד חריג, את מינויים של שני שופטים בוועדת השופטים לפרס ישראל בחקר בספרות בטענה כי מדובר בקליקה סגורה, קיצונית ואנטי ציונית. כבר אז ניבא מבקר הספרות אורין מוריס שהדיון בשופטי הפרס יתמקד באספקט העדתי, כלומר להצדיק את פסילתם באמצעות אשכנזיותם, אף שרבים סברו כי המניע האמיתי היה היותם שמאלנים קולניים. והנה, אחרי ההודעה על זכייתו של ביטון, יש בסצנה הספרותית מי שטוענים כי שופטי הפרס, אשכנזים, בחרו בביטון לא בזכות חשיבותו או הישגיו, אלא כדי להוכיח שהם לא גזענים ומפלים כמו שאמרו עליהם. לשיטתם, ביטון הוא עלה תאנה של הממסד התרבותי האשכנזי.