כך הושתקו בישראל הקולות התומכים בהסכם עם איראן

בתוך הסיקור התקשורתי הנרחב בישראל של הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן, אשר לווה בזעקות שבר של פוליטיקאים מימין ומשמאל שתארו אותו במונחים של אסון לאומי, נבלעו קולותיהם החשובים של אלה הטוענים כי ההסכם דווקא משפר את מצבה של ישראל.

שניים מהם - חתן פרס ישראל לביטחון, הפרופ' והאלוף במיל' יצחק בן ישראל, המכהן כיו"ר סוכנות החלל הישראלית, ופרופ' אריאל לויטה, לשעבר סגן ראש הוועדה לאנרגיה אטומית - כתבו מאמרים שבהם הציגו את צדדיו החיובים של ההסכם מבחינת ישראל. אולם לא היה להם סיכוי לקבל התייחסות ציבורית ראויה אל מול נבואות הזעם האפוקליפטיות של הפוליטיקאים.

מרגע החתימה על הההסכם [14 ביולי], הציבור הישראלי נחשף לפרשנות חד ממדית על משמעויותיו. נותן הטון המרכזי היה כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שקבע כי ההסכם סולל את דרכה של איראן לפצצת אטום. אבל גם ראשי מפלגות האופוזציה, בראשם יצחק הרצוג ויאיר לפיד, לקחו חלק במאמץ. הם תקפו במילים החמורות ביותר את ההסכם שלדעתם מסוכן לישראל, וסימנו את נתניהו כאשם במחדל. לפיד אף דרש להקים ועידת חקירה ממלכתית לחקירת הכשלים במדיניות החוץ שהובילו להסכם הרע לדבריו. "חשבנו שזה יהיה הסכם רע אבל זה הסכם גרוע", אמר לפיד.

קצרה היריעה מלתאר את שלל הכותרות שיצאו תחת ידם של שרים וחברי כנסת, בכירים וזוטרים, גם כאלה שהבנתם בעניני הגרעין מוגבלת מאוד. כולם כמקהלה אחידה הסבירו לציבור הישראלי שבווינה נחתם הסכם שמקביל בחומרתו להסכם מינכן מ-1938. הפוליטקאים מימין ומשמאל רואים בהתנגדות להסכם בעיקר מבחן למידת הפטריוטיות שלהם. הם חוששים שאמירה חיובית על ההסכם תהפוך אותם בעיניי הציבור לאויבי העם. זה רדוד בדיוק כמו שזה נשמע. גם התקשורת המרכזית, שלא רוצה להיתפש חלילה כשמאלנית או כעוכרת ישראל, תרמה את חלקה בקביעת הנארטיב הזה. וכשהדיון מורכב מצעקות היסטריות ומפטריוטיזם רדוד, מה הפלא שהצד האחר לא מצליח להשמיע את קולו?