ביום ראשון השבוע [5 ביולי], כשבוע וחצי לאחר ההחלטה ההיסטורית שהתקבלה בבית המשפט העליון של ארה"ב שקבע כי הזכות לנישואים חד מיניים מעוגנת בחוקה, החל בישראל תהליך הפוך: ממשלת נתניהו הרביעית קיבלה סידרת החלטות המבטלות או המעקרות את ההחלטות שקיבלה ממשלת נתניהו השלישית, אך לפני חודשים ספורים. משמעות סידרת ההחלטות הזו היא צעידה לאחור בכל הקשור לאפשרויות גיור, אכיפת חוקי כשרות וטיפול בענייני אישות כנישואים, גירושים וסכסוכים משפחתיים. בכל התחומים הללו, חזרה בה הממשלה מהחלטות מקלות, שהרחיבו את היריעה וניסו ללכת לקראת זרמים מתונים ביהדות, והעניקה ניצחון ליהדות האורתודוכסית השמרנית ביותר, המיוצגת על ידי המפלגות החרדיות בכנסת.
המסקנות ההכרחיות מההחלטות האחרונות של ממשלת נתניהו מדאיגות: בעוד ארה"ב ממשיכה במהפכה הליברלית ובהטמעת ערכי חירות אבסולוטיים בכל תחומי החיים, הולכת ישראל בכיוון ההפוך: מדינה דתית ושמרנית יותר, חופשייה וליברלית הרבה פחות. זהו ניצחון פוליטי, דמוגרפי, חברתי ומוסרי שמגביר את המצור שחשים בישראל הזרמים הליברלים, השמאל והאליטה התל-אביבית. התהליך הזה מקצין את העובדה שבישראל כבר קיימות, זו לצד זו, שתי מדינות יהודיות שונות לגמרי. הבעיה היא, שכפי שהדברים נראים עכשיו, הן לא מתקיימות בדו-קיום, אלא בעוינות, חשדנות וחשש הדדיים.