ויכוח ציבורי עז ניטש בישראל בשבועות האחרונים [אוקטובר-נובמבר 2014] בעניינו של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן. מדובר בוויכוח מרתק, עקרוני, שתוצאותיו הפוטנציאליות יכולות להיות הרות אסון. משני צדדי המתרס עומדים הניצים;

מימין, כל אלה שהפכו את אבו מאזן לאחד הצוררים הגדולים בהיסטוריה: הדרג המדיני העליון בישראל, שכולל את כל שרי הימין לרבות ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ ליברמן, שר הכלכלה בנט, שר המודיעין שטייניץ, ובמידה מינורית יותר גם שר הביטחון יעלון. כל אלה סבורים שאבו מאזן אינו פרטנר, והאלימות ששוטפת את ישראל בחודשים האחרונים מתרחשת בהשראתו. בנט מגדיל לעשות ומכנה את אבו מאזן "טרוריסט". האחרים לא הולכים את כברת הדרך הזו, אבל תולים במנהיג הפלסטיני את ההסתה הקיצונית, את הטרור המקומי, את ההתלהמות סביב הר הבית ומסגד אל אקצה ועוד רעות חולות רבות.

בצד השני נמצאים כמה פוליטיקאים מהמרכז-שמאל כמו ציפי לבני ויאיר לפיד, אבל הם פחות חשובים לענייננו. את הצד השני מובילה מערכת הביטחון הישראלית. זו, עושה רושם, מגנה בגופה ממש על אבו מאזן ועל שלטונו בגדה המערבית. דיווחתי כאן בשבוע שעבר [13 בנובמבר] על קצין ישראלי בכיר המוצב ביהודה ושומרון, שאמר לי בשיחה סגורה שאבו מאזן הוא הפתרון ולא הבעיה. הקצין פירט את המלחמה העקבית והעיקשת בטרור שמבצעים אנשיו של אבו מאזן, את שיתוף הפעולה המודיעיני והמבצעי ההדוק בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים לבין צה"ל והשב"כ, את מעצריהם של פעילי חמאס רבים בידי הרשות הפלסטינית ואת העובדה הפשוטה שכל זה מביא להצלת חייהם של ישראלים רבים מדי חודש.

השבוע נוסף לו גם ראש השב"כ יורם כהן, שהופיע בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ונשאל על הסוגיה [18 בנובמבר]. כהן ענה ביושר, וציין כי אבו מאזן לא מעודד טרור, לא בגלוי ולא "מתחת לשולחן". את דבריו לתקשורת הדליפו חברי כנסת מהשמאל. הם שכחו את המחצית השנייה של דבריו, שעסקה בסוגיית ירושלים המזרחית והר הבית. בנושא הזה אבו מאזן אכן מגלה הקצנה בחודשים האחרונים, בעיקר ברטוריקה.