לו היה שמעון פרס שומע את ההספד המכונן שנשא על קברו נשיא ארה"ב ברק אובמה [30 בספטמבר], היה מתמוגג. הנשיא בזבז 25 שעות רצופות, רובן המכריע בטיסה, תוך ביטול לוח הזמנים שלו ביום שישי, כדי להגיע ללווייתו של פרס, שם אמר: "הוא היה מנהיג שדיבר מתוך עומק וידע... הוא לא פעל לפי סקרים למרות שזה מנוגד לדעת הקהל ". דבריו אלה של הנשיא כוונו אל ראש הממשלה בנימין נתניהו, שישב בשורה הראשונה, לידו. פרס לא היה יכול לנסח אותם טוב יותר.

בשנה האחרונה [2016] הלך ושקע פרס, האופטימיסט הנצחי, בדכדוך קשה. הוא הבין שחלום השלום, אליו חתר שנות דור, הולך ונקבר קבורת חמור. ביום שישי, ה-11 בדצמבר 2015, בשיחה עם אל-מוניטור שהתקיימה בביתו הפרטי של פרס בתל אביב, שרטט המנהיג הישיש את תכנית השלום האחרונה שלו. כמה דקות קודם, הוא התקשר לג'ון קרי לאחל לו יום הולדת שמח. קרי נשא, כמה ימים קודם, נאום תוכחה ואזהרה קשה במיוחד נגד מדיניות ישראל בשטחים.

"קרי אמר לי", סיפר פרס, "שאמר רק מחצית ממה שחשב. הוא התאפק. בישראל", הוסיף פרס, "אין ממשלה, יש רק ראש ממשלה. שבע שנים הוא יכול היה להחליט ולעשות, והעדיף לא לעשות כלום. הוא הפך להיות רפובליקני מוחלט. הוא ניצל את הרפובליקנים, בתמיכה מטופשת של הדמוקרטים. אמריקה בנתה את ביבי בשבע השנים האלה, הם נתנו לו ביטחון. הם היללו ושיבחו אותו. אני רואה את הדברים אחרת".

נבואתו של פרס התגשמה במלואה. היום אמריקה מפוכחת, הבינה שנתניהו גרר אותה בכחש.