בשעה שהמאמר הזה נכתב [19 באוגוסט], עושים הצדדים המתדיינים במצרים מאמץ להגיע לסוג של הסכמה, ולו חלקית, שתסדיר את מערכת היחסים ביניהם לעתיד הקרוב. מדובר במערכת יחסים בעייתית במסגרתה צד אחד (חמאס) הרגיל את הצד השני (ישראל) לעובדה שהוא משגר רקטות על האוכלוסייה האזרחית שלו כבר למעלה מ-14 שנה, בעוד הצד השני מסתפק בהשגת "רגיעות" זמניות שמתפוגגות אחרי כמה חודשים ומוחלפות במה שמכונה בישראל "טפטוף", ירי ספוראדי של רקטות ופצצות מרגמה על יישובי הדרום ועוטף עזה בלבד, בלי "להטריד" את מרכז הארץ ותל אביב.
הפסקת האש שהוכרזה בשבוע שעבר, למשך חמש יממות, הוארכה ביום שני בלילה [18 באוגוסט] ביממה נוספת. עוד מוקדם לדון במה שהושג בין הצדדים, כי המשהו המעורפל והחמקמק הזה טרם הושג. אבל כבר אפשר לקבוע את הדברים הבאים: ישראל שילמה מחיר כבד, 64 חיילים הרוגים, שלושה אזרחים הרוגים, נזק כלכלי ותדמיתי כבד, שיתוק של התיירות ופגיעה בכלכלה למעלה מחודש ימים, הרס חופשת הקיץ למאות אלפי תלמידים והוריהם, כדי לקבל כמעט כלום.
כן, צה"ל הצליח לפגוע במרבית התשתית של מנהרות הטרור והתקיפה שחמאס בנה בעזה. זהו, פחות או יותר.
הצהרתו הבומבסטית של בנימין נתניהו במהלך "צוק איתן", כי לא יהיה הסכם מדיני או הסדרה בלי "פירוז עזה", אינה מחזיקה מים כרגע. ישראל תצא מהפרשה הזו בידיה על ראשה. היא שילמה מחיר כבד על השגת שקט יחסי שאף אחד לא יכול לערוב כמה זמן יחזיק מעמד. אין שינוי מהותי ביחסי הכוחות האסטרטגיים, חמאס שומר על השלטון בעזה ומשיג הישגים משמעותיים בכל הקשור לפריצת המצור.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
