הסכם ז'נבה – טוב או רע ליהודים?

ביום שני (25 בנובמבר), קצת יותר מיממה לאחר שנחתם ההסכם ההיסטורי בין איראן למעצמות, התקיים בישראל תרגיל אווירי גדול בהשתתפות חילות אוויר זרים רבים (ארה"ב, ישראל, יוון ואיטליה).

חיל האוויר הישראלי הקצה לתרגיל שבע טייסות, כמות מטוסים עצומה יחסית לגודלו, והוא הוגדר כתרגיל שמדמה מלחמה עם מדינה בעלת צבא גדול וחיל אוויר מודרני. נדמה לי שההגדרה של איראן מתאימה להגדרת "האויב" בתרגיל. מצד שני, תרגיל מהסוג הזה נקבע זמן רב מראש, לא מדובר במהלך שניתן לארגן ולבצע מהיום למחר, כך שסמיכות קיומו לחתימה על ההסכם בז'נבה יכולה להיכנס להגדרת "צירוף מקרים" בקלות יחסית. יחד עם זאת, המזרח התיכון הוא מקום בו צירופי מקרים ביזאריים יכולים להפוך למציאות מדממת תוך זמן קצר.

בישראל מתקיים בימים האחרונים ויכוח סמוי בין אלה שתומכים במדיניות שמוביל בנימין נתניהו, מדיניות של ביקורת פומבית נוקבת תוך התנגשות פרונטלית בהסכם ובמי שחתמו עליו, תוך כדי הצהרה ש"ההסכם אינו מחייב את ישראל" וש"ישראל תמנע מאיראן נשק גרעיני גם אם תצטרך לעשות זאת לבדה", לבין אלה שסבורים שההסכם הוא עובדה מוגמרת, ושכדאי מאוד לישראל להתיישר עם המציאות ולנסות להשפיע בדרכים דיפלומטיות על ההסכם הסופי שאמור להיות מושג תוך כחצי שנה.

משלחת של המועצה לביטחון לאומי הישראלית, בראשות ראש המועצה הטרי איש המוסד לשעבר יוסי כהן, יוצאת בימים אלה לארה"ב למפגשים עם הדרג המקביל בארה"ב כדי "לפתוח בהתייעצויות", כהגדרתו של הנשיא אובמה, לקראת חידוש המגעים עם איראן.