שתי בשורות קשות נחתו השבוע על הציבור הישראלי. הראשונה יצאה מאנשי האוצר, שדיווחו בישיבת הממשלה השבועית [12 בינואר] על כישלון כלכלי מהדהד של הממשלה בניהול הקופה הציבורית. על פי התחזית שהכינו כלכלני האוצר, בשנת 2021 יגיע הגרעון ל-4.2% מהתמ"ג. כעבור יומיים [14 בינואר] פורסם כי אגף המודיעין של צה"ל דיווח באחרונה לדרג המדיני על מפלה אסטרטגית מוחצת. אמ"ן צופה כי עד סוף השנה [2020] תהיה בידי איראן כמות מספקת של אורניום מועשר שתאפשר ייצור פצצה גרעינית אחת. על פי אותה הערכה, תידרש לאיראן שנה נוספת לייצר ראש נפץ גרעיני.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מיהר להרגיע, באומרו כי "אני שב ואומר – ישראל לא תאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני", וניצל את ההזדמנות כדי לקרוא לכל מדינות המערב להרחיב את הסנקציות על איראן. יש להניח שנתניהו מעודכן בסירובן של מדינות אירופה, וכמובן רוסיה וסין, לענות אמן אחרי ידידו מהבית הלבן, בנוגע להגברת הלחץ הכלכלי על איראן. אז כיצד מתכוון המועמד לראשות הממשלה למנוע מאיראן להשלים עד תום השנה את תכנית הגרעין שלה? האין זו זכותם האלמנטרית של האזרחים והאזרחיות לדעת האם פניה של ישראל למלחמה כוללת – מלחמה שצפויה להפיל אלפי חללים בעורף המופקר של המדינה?
