בשבוע שחלף מאז נאום "העשור המופלא" ו"המדינה המגניבה" בפתיחת מושב החורף של הכנסת [15 באוקטובר], "הפריחה המדינית" שבה התברך ראש הממשלה בנימין נתניהו נהפכה לשלכת מצהיבה. הנשירה באה מכל עבר: בג"ץ ביטל את החלטת המדינה לאסור את כניסתה לארץ של הסטודנטית האמריקאית לארה אל-קאסם; מועצת הביטחון של האו"ם העניקה במה למנכ"ל ארגון בצלם חגי אלעד, שקרא לקהילה הבינלאומית לשים קץ לעוולות הכיבוש; לחץ בינלאומי כבד אילץ את הממשלה לעצור את פינויו של הכפר הבדואי חאן אל-אחמר; ירדן הודיעה כי לא תחדש את הנספח להסכם השלום עם ישראל, שמאפשר לחקלאים ישראלים לעבד אדמות שהממלכה ההאשמית החכירה לישראל.
בד בבד עם הנשירה שתוקפת את ענפי הכיבוש, החלו לבצבץ סימני לבלוב בחברה האזרחית הישראלית המיובשת. ארגוני זכויות אדם דלי תקציבים, אוניברסיטה ציבורית חשובה, חברי כנסת מהשמאל וקומץ עיתונאים מצליחים להתמודד עם מנגנון ממשלתי עתיר ממון, אשר נהנה מאמצעי ריגול ומעקב משוכללים, ממערך של מאות דיפלומטים ודוברים ברחבי העולם, מתקשורת אוהדת ומארגוני ימין המרופדים בכספי תורמים זרים.