לפני 25 שנה בדיוק, ביום חם בוושינגטון, עיני כל העולם היו נשואות אל מדשאת הבית הלבן כדי לראות מחזה שנחשב עד אז דמיון פרוע: מנהיג אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, לוחצים ידיים בחסותו של מנהיג העולם החופשי הצעיר, ביל קלינטון. עמם נכחו סגניהם, שמעון פרס ומחמוד עבאס (אבו מאזן), והם חתמו על הסכם עקרונות, שאמור היה להביא להסכם שלום היסטורי.
רבע מאה אחר כך, רוב שטחה של הגדה המערבית נותר בשליטה צבאית ישירה של ישראל, הערים הפלסטיניות נמצאות בממשל עצמי בעייתי, ואילו ה"פיגומים" - המוסדות שהוקמו לצורך הסדר ביניים שנועד להסתיים ב- 1999 - עדיין עומדים על כנם. הפרוזדור הפך לחדר האורחים, הזמני הפך לקבוע, והאופטימיות העצומה שליוותה את הימים הראשונים מאז נודע על התהליך החשאי באוסלו ועל ההסכם שהוא הוליד – התחלפה בתחושת חמיצות, ובהערכה של רבים מתומכי פתרון הקבע, כי הוא מתרחק והולך מאיתנו.
