"מכשול אבו מאזן", זעקה בתחילת השבוע (19 באוגוסט) הכותרת הראשית בשער "ישראל היום", עיתון החצר של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הידיעה התייחסה להתנגדותו של ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס להסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס. אכן, אבו מאזן ממאן לתת את ידו למה שמכונה "הסדרה" ברצועת עזה. אך בניגוד לרושם שמבקשים דוברי הממשלה להטמיע בציבור, התנגדותו של הנשיא הפלסטיני להסכם הפסקת האש אינה נובעת מפירומניה. ההיפך הוא הנכון.
בנאום שנשא בשבת (18 באוגוסט) הכריז אבו מאזן, בפעם המי יודע כמה, כי לא יתמוך בשום מתווה שפוסח על העיקרון "מדינה אחת, משטר אחד, חוק אחד ונשק אחד". למרבה הפרדוקס הטרגי, אבו מאזן תובע כוח צבאי אחד ויחיד, ומשום כך הוא שוקד על תיאום ביטחוני עם ישראל בגדה, ואילו ישראל משלימה עם המשך פעילותו של ארגון הטרור חמאס בעזה. במקום לברך את אבו מאזן על הנחישות שהוא מגלה מול חמאס, שר הבטחון אביגדור ליברמן האשים את המנהיג הפלסטיני בכך שהוא "מנסה לדרדר אותנו לעימות מול חמאס ברצועה,'' כדי שישראל תמסור לידיו את השליטה בעזה. האם הוא מעדיף שחמאס ינצל את התבססותו בעזה, בחסותה של ישראל, ואת החלשתו של אבו מאזן, כדי להשתלט על הגדה?
