ישראל פולס

איראן נערכת ליום שאחרי אבו מאזן

p
המחבר
בקצרה
בישראל ובאיראן יודעים לזהות היטב את התהליך הבלתי נמנע של קריסת הרשות הפלסטינית. אבל בעוד טהרן משקיעה כסף ומשאבים כדי להשיג השפעה בגדה, ישראל ממשיכה לעצום עיניים ובכך פותחת דלת לכניסתה של איראן לשטחי הרשות.

השבוע [1 במארס] מלאו חמישה חודשים לפרוץ אינתיפאדת היחידים, וישראל מתמידה במדיניות ההכלה; זו גורסת שכל עוד הארגונים הפלסטינים המזויינים ונושאי הנשק של הרשות הפלסטינית אינם מצטרפים למעגל האלימות, צה"ל והשב"כ מסוגלים להכיל את האירועים. אבל שתי הצהרות שהושמעו השבוע בביירות ובישראל מעמידות בספק את ההנחה, שמדיניות ההכלה תצליח לאורך זמן לבלום את הפיכתה של האינתיפאדה ממעגל מצומצם של יחידים מיואשים לסבב אלימות מאסיבי ורחב. סבב כזה ידרוש מישראל היערכות שונה לחלוטין.

באוניברסיטת בר אילן העריך חבר הקבינט הביטחוני, שר הקליטה זאב אלקין, כי הרשות הפלסטינית וההסדר עם הפלסטינים המבוסס על הסכמי אוסלו יקרסו עם תום כהונתו של אבו מאזן [29 בפברואר]. דברים דומים אמר אלקין כאן באל-מוניטור לעמיתי בן כספית כבר לפני כשלושה שבועות.

"השאלה היא לא האם הרשות תקרוס אלא מתי היא תקרוס", אמר השר אלקין בבר אילן, וציין כי התייאש מלעורר שיח רציני בעניין בחדרי חדרים (כלומר בפורום הקבינט). לדבריו, ישראל צריכה להתכונן ולהיערך לכך.

איך בדיוק צריכה ישראל להיערך? האם השר "החרד" אלקין מתכוון לקרוא לצה"ל להכין תכניות מבצעיות לכיבוש מחדש של הגדה וסיפוחה כשהרשות תקרוס, או שמא על מערכת הביטחון להכין תכנית מגננה לרבות סגירה הרמטית של הגדה?

עד כה ישראל לא עשתה צעדים משמעותיים בשטח שיעידו כי היא אכן חרדה מקריסת הרשות הפלסטינית. אולי זה נובע מדבריו של אבו מאזן, שאמר [6 בינואר] שהרשות היא אחד ההישגים הגדולים של הפלסטינים ושאף אחד לא יחלום על קריסתה. גם כעת, בעקבותיו דבריו של השר אלקין, מיהר דובר מנגנוני הביטחון הפלסטינים, עדנאן דמירי, להשיב כי מי שמדבר על קריסת הרשות מדבר ממאווי נפשו.

האמנם כך?

השבוע פרסם עמיתי עדנאן אבו עמר (פלסטין פולס) מאמר באל-מוניטור שכותרתו "מדוע המדינות התורמות תורמות פחות לרשות הפלסטינית?" מהנתונים המפורטים שאבו עמר מביא מתקציב הרשות, עולה כי חלה ירידה דרמטית בתרומות שמקבלת הרשות הפלסטינית – ירידה המקשה עליה לתפקד. המדינות היחידות העומדות בהתחייבותן וממשיכות להעביר כספים לרשות הפלסטינית הן סעודיה (כ-240 מיליון דולר) ואלג'יריה (52 מיליון דולר). שתיהן לא יוכלו להחזיק לאורך זמן את הרשות בחיים.

וכאן נכנסת לתמונה איראן, יריבתה העיקרית של סעודיה. השבוע [24 בפברואר] הכריז שגריר איראן בביירות, מוחמד פתהאלי, כי טהרן תשלם למשפחות המחבלים שביצעו פיגועים בישראל סך של 7,000 דולר לכל משפחה, וכן 30,000 דולר למשפחות שביתן ייהרס.

הסיוע האיראני לפלסטינים ידע במהלך השנים עליות ומורדות, אבל לראשונה הדברים נאמרים באופן פומבי, ללא חשש מביקורת בינלאומית. אולי כי הסכם הגרעין עם המעצמות כבר נחתם.

מקור פלסטיני בפת"ח אמר השבוע לאל-מוניטור, כי את ההצהרה של פתהאלי לא ניתן לפרש אלא כניסיון ברור לדריסת רגל איראנית בגדה. לדבריו, זו הצהרת כוונות אשר טהרן אפילו לא מנסה להסתיר.

נדמה כי איראן מבינה, שהתהליך העובר עתה על הרשות הפלסטינית הוא בעל משמעות רחבה וארוכת טווח, שבסופו יתרחש שינוי מהותי בסטטוס קוו. אינתיפאדה יכולה לשנות סדרי עולם, ואם טהרן תתקע יתד בגדה היא תוכל להשפיע על אופייה של פלסטין ביום שאחרי. האינטרס של איראן ומעורבותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו חדש, אבל מהתנהגותה בעבר ניתן ללמוד על אופן חשיבתה.

כשהוקמה הרשות הפלסטינית [1994], העבירה אליה טהרן סכומי כסף "צנועים" במושגים איראניים – כמה עשרות מיליוני דולרים בשנה. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה [2000], הסיוע ליו"ר הרשות יאסר ערפאת גדל, ובנוסף טהרן התחייבה לספק לו נשק ותחמושת כדי שיוכל להשיב מלחמה לישראלים. אניית הנשק קארין A [2002] הייתה הביטוי המוחשי ביותר לכוונתם של האיראנים שלא להניח לפלסטינים להתמודד לבדם מול הישראלים. חמאס נראתה בעיניהם עד אז כתנועה חלשה שלא תוכל להתמודד עם עוצמתה הצבאית של ישראל; גם חמושיה, עז א-דין אל-קסאם, לא נראו אז כמי שמסוגלים להשיב מלחמה ל"צבא ערפאת" שאיים לחסלם.

התפיסה הזו השתנתה עם הזמן. פיגועי המתאבדים שביצעה תנועת חמאס במהלך האינתיפאדה השנייה, לא רק שהקנו לה מעמד של מובילת האינתיפאדה בדעת הקהל הפלסטינית, אלא הצליחו להסיט את הסיוע האיראני הרחב מהפת"ח אל כיסי חמאס. הקשר טהרן–עזה הביא להתעצמותה של הזרוע הצבאית של חמאס, שהצליח לסלק את כוחות הרשות ולהשתלט על עזה ביוני 2007.

כעת איראן מבקשת שוב להציב רגל בשטחי הגדה. את סכומי הסיוע היא לא תעביר מן הסתם לקופת הרשות, הנתפסת כמשתפת פעולה עם ישראל, אלא ברוח הימים האלה ואופייה של האינתיפאדה הכסף יוזרם באופן פרטני משפחה-משפחה באמצעות קרנות רווחה אסלאמיות המסייעות לפלסטינים בשטחים.

רוב מוסדות הרווחה האלה מזוהים עם חמאס ופועלים בגלוי בשטחי הרשות. גם לאחר שהתקררו היחסים בין חמאס לאיראן בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, קרנות סיוע איראניות מעולם לא הפסיקו לתמוך במוסדות הדעווה של חמאס המעניקים סיוע לנזקקים בשטחי עזה והגדה. מוסדות "הדעווה" מגייסים כספים בעיקר מקרנות אסלאמיות סוניות ברחבי העולם, אבל גם מקרנות שיעיות הרואות במלחמת הג'יהאד מול ישראל מצוה בשליחות אללה. הסיוע האיראני  הנדיב עכשיו יעשה את המלאכה עבורם קלה הרבה יותר , וגם יחזק ויגביר את השפעתם בשטחי הגדה.   

ולכן, אף שאבו מאזן מבין את משמעות דריסת הרגל של איראן בשטח, הוא אינו יכול או אינו מסוגל להילחם נגד "ארגוני צדקה" המסייעים למשפחות שאהידים ופועלים לסייע לאוכלוסיות חלשות במחנות הפליטים בגדה.

כך, באופן לא מפתיע, נראה שאת התהליך הבלתי נמנע של קריסת הרשות הפלסטינית יודעים לזהות היטב גם בישראל וגם באיראן. אבל בעוד טהרן עושה מעשה, משקיעה כסף ומשאבים כדי להיערך ליום שאחרי, ישראל ממשיכה לעצום עיניים.

שנות הקיפאון המדיני, העדר האופק וכל המאמצים של ישראל תחת שלטונו של נתניהו להוכיח למדינות עולם שאבו מאזן אינו פרטנר, עשויים להוביל למציאות אשר ממנה חוששת ישראל יותר מכל: כאוס גדול ברשות והשפעה של איראן בגדה.

נתניהו, שבמשך שנים הזהיר את כל העולם מפני איראן, פותח למעשה דלת רחבה לכניסתה של איראן לשטחי הרשות. כך מי שלא רצה את אבו מאזן כיו"ר הרשות, עלול לגלות שאיראן תקבע מי יבוא אחריו. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: west bank, palestinian authority, mahmoud abbas, israeli-palestinian conflict, iranian influence, hamas funding, hamas-iran relations, gaza strip

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept