ישראל פולס

דור המחבלים החדש: צעירים פלסטיניים שמאסו בהבטחות המנהיגים

p
המחבר
בקצרה
הדור שלא ידע את ערפאת איבד אמון גם בפתח' ובחמאס. כדי להחזיר את הכבוד האבוד הוא יוצא למסע טרור לא מאורגן שעלול לפגוע בשלטון אבו מאזן. במקרה כזה, ישראל תישאר לבדה מול נערים ששום אמצעי לא מרתיע אותם.

מאז רצח בני הזוג איתם ונעמה הנקין בפיגוע ירי בשומרון [1 באוקטובר] בידי חוליה של חמאס משכם, אשר אנשיה נעצרו יממה לאחר מכן בפעילות משולבת של שב"כ וצה"ל, יצאו עשרות מחבלים, רובם צעירים בני עשרה, לבצע פיגועים בישראל. הפיגוע האחרון (נכון לכתיבת שורות אלה) בוצע בבאר שבע בידי מחבל תושב הפזורה הבדואית, שהגיע לתחנה המרכזית בעיר כשהוא חמוש באקדח ובסכין, והצליח לרצוח חייל צה"ל ולפצוע 11 אזרחים, שניים מהם באורח אנוש [18 באוקטובר].

ישראל נכנסת שוב למערך של התגוננות מפני מפגעים, אשר מגיעים באמצעים דלים - סכין ואקדח - ומצליחים להטיל אימה על אזרחיה. במערכת הביטחון בארץ ובקרב ראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיני עדיין מתחבטים בשאלה אם מדובר בגל טרור שניתן להשתלט עליו - או שאכן מדובר בהתפרצות של אינתיפאדה שלישית שעלולה לזרוע כאוס ברשות הפלסטינית.

המחבלים, למעט החוליה שביצעה את הפיגוע בשומרון, פעלו ככל הנראה ללא הכוונה. כולם, כך דווח, היו ללא עבר ביטחוני, לא שהו בבתי סוהר בארץ, ולא השתייכו לאף ארגון פלסטיני מזוין.

בנוסף, המתיחות סביב הר הבית אמנם הציתה את גל הפיגועים האחרון, אך המוטיב המדרבן לצאת לפגוע בציונים אינו מניע דתי, אלא לאומני. המחבלים פועלים בניגוד גמור לאינטרס המוצהר של הרשות הפלסטינית ושל היו"ר אבו מאזן, כלומר מניעת עימות מזוין עם ישראל, תוך מיצוי התהליכים המדיניים לקראת הכרה במדינה פלסטינית באו"ם.

אז מי הם המחבלים החדשים, מה מאפיין ומאחד אותם? איך ייתכן שבניגוד לשנים קודמות, כאשר הארגונים הפלסטינים הגדולים שלטו בשטח, הרי שהפעם הארגונים נתפסו בהפתעה, ללא יכולת לשלוט באירועים?

הדברים שנכתבים כאן מבוססים על שיחות רבות שקיימתי עם עמיתים ברשות הפלסטינית, בגדה וברצועת עזה, בניסיון לשרטט את המודל החדש והלא מאורגן של המאבק הפלסטיני המזוין בישראל. שוחחתי עם אנשי הרשות, עם בכירים במנגנוני הביטחון, עם עמיתים למקצוע – עיתונאים וצלמי עיתונות ותיקים - המסקרים את האירועים זה שנים. כמעט כולם מסכימים שמדובר במודל חדש הנובע ממיאוס מוחלט מהמערכת הפוליטית הפלסטינית על כל רבדיה, ומאכזבה עמוקה מכישלון הדור הקודם לממש את הבטחותיו.

בעבר, מאז דור ילדי האבנים באינתיפאדה הראשונה [1993-1987], צעיר פלסטיני ששאף להתקדם במעמד בחברה הפלסטינית, התגייס לאחד הארגונים המזוינים, בדרך כלל לארגון ששלט במחוז המגורים שלו. גדודי עז א-דין אל קסאם ופלוגות ירושלים של הג'יהאד האסלאמי לדוגמה, הבטיחו לכל צעיר שהתגייס לשורותיהם שכר, וגם מעמד חברתי, שקשה היה מאוד להשיגו באמצעים אחרים בשטחי עזה והגדה. בתנאי המצוקה שבהם חיים הפלסטינים, מוביליות חברתית באמצעות רכישת השכלה גבוהה או באמצעות התבססות כלכלית באמצעות מסחר ועסקים, הייתה כמעט בלתי אפשרית. הדרך היחידה שיכולה הייתה אז לחלץ צעיר פלסטיני אשר אביו בדרך כלל מובטל ומתקשה לפרנס את משפחתו מרובת הילדים, הייתה להצטרף לאחד הארגונים, לשרת בכבוד "בצבא העם", ולהתקדם בשורות הארגון. לוחמים בעז א-דין אל קסאם ובפלוגות ירושלים של הג'יהאד האסלאמי, ובעבר גם בניצי הפתח, היוו מודל לחיקוי ומושא הערצה בקרב נערים רבים.

אז מה השתנה עתה? האכזבה מתפקודה של הרשות הפלסטינית בכלל, ומפתח בפרט, היא עמוקה מאוד. זהו דור שלא ידע את יאסר ערפאת ולא הלך שבי אחרי רעיונותיו ואמונותיו. הצעירים ברשות הפלסטינית אינם חוסכים את שבטם גם מתנועת חמאס ומאנשיה, אשר קרנם ירדה בעיניהם מאוד. למרות הניסיון להציג את העימותים המזוינים עם ישראל כניצחון, האופן שבו הובסה חמאס ברצועת עזה [2014], הוביל לאובדן אמון של צעירי עזה והגדה בתנועה. יותר מכך, חמאס נראית עכשיו בעיניהם כתנועה מובסת שמתחננת על חייה, ומחזרת אחרי ישראל.

צעירים ששוחחתי עמם השבוע בטלפון סיפרו לי כי שוטר ברשות הפלסטינית נחשב בעיניהם לבטלן ולמשרתו של משתף הפעולה אבו מאזן. אנשי פתח, שבעבר היו בעלי הבית בשטח, מתוארים כפחדנים ומושחתים שפרשו מזמן מהמאבק המזוין מול ישראל למען טובות הנאה. התיאור המעניין ביותר ששמעתי מתייחס לגבי גדודי עז א-דין אל קסאם, שבעבר נחשבו למובילי ומחוללי האינתיפאדה השנייה [2005-2000] וזכו לתהילה גדולה בעיני צעירים על עוז רוחם ונכונות הקרבתם. אותם לא מאשימים בפחדנות או בשחיתות, אלא מקשרים אותם לאופן שבו חמאס רומסת את זכויות התושבים בעזה, ומשליטה פחד ברצועה.  

בעיני צעירים רבים, בני הדור שנולד לתוך האינתיפאדה השנייה, אף אחד מהארגונים הללו, פתח, חמאס והג'יהאד האסלאמי, אינם ראויים שיתגייסו לשורותיהם. זוהי קריאת תיגר של צעירים על דור שלם, שהבטיח מדינה ונכשל בהגשמתה. בני הדור הצעיר רואים באנשי הדור הקודם, לעתים אפילו באבותיהם הכורעים תחת נטל המצוקה, כמי שלא היה להם האומץ לקחת את גורלם בידיהם ולפעול למען העתיד.

לא כל הצעירים הפלסטינים נדחפים לבצע פיגועים בישראל, ולא כולם תומכים ברצח אזרחים ישראלים, אבל זוהי האווירה השוררת בקרב בני הדור הצעיר ברשות, שמאמינים שהדרך היחידה להביא כבוד או תהילה, היא לצאת למשימת הצלה לאומית בשם עצמם, ולמען עתיד משפחתם.

צעירים שאיתם שוחחתי טענו כולם, שעדיף למות כשאהיד וכגיבור לאומי, מאשר להיות אסיר בכלא הציוני ולצפות במשך שנים לשחרור.

במהלך האינתיפאדה השנייה, כשמחבלים מתאבדים שוגרו לישראל הובטחו להם חיי נצח בעולם הבא. ואילו המחבלים העצמאיים שיוצאים לפיגועי התאבדות היום, חמושים בסכין, חושבים יותר על חיי העולם הזה, מאשר על טובות העולם הבא.

השאלה המרכזית עתה היא, האם ניתן לעצור את הגל הזה, ובאילו אמצעים? כל השיטות שהפעילה ישראל באינתיפאדה השנייה, כולל חיסולים של פעילים ומנהיגים, אינן תופסות היום. המודל החדש של מחבלים מתאבדים עצמאיים מותיר לישראל מרחב פעולה צר מאוד, כזה שיתמקד בעיקר בהקמת מכשולים והידוק מערך ההבטחה.

הסכנה הגדולה היא שקריאת התיגר נגד הרשות תהפוך לנחשול שיפגע בשלטונו של אבו מאזן ובקיומה של הרשות במתכונתה הנוכחית. במקרה כזה, ישראל תישאר לבדה במערכה מול דור שלם של צעירים, אשר שום אמצעי כנראה אינו מרתיע אותם. 

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: gaza, west bank, terrorist attacks, palestinian authority, mahmoud abbas, izz ad-din al-qassam brigades, islamic jihad, intifada, hamas

שלומי אלדר כותב עבור ''ישראל פולס'' של האתר אל-מוניטור. במהלך עשרים השנים האחרונות סיקר את הרשות הפלסטינית ובעיקר את המתרחש ברצועת עזה עבור ערוץ 1 וערוץ 10, בדגש על סיקור עליית כוחו של החמאס. אלדר זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא פירסם שני ספרים: ''עזה כמוות'' (2005) בו צפה את ניצחון החמאס בבחירות שנערכו לאחר מכן, וכן ''להכיר את החמאס'' (2012) שזכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני סרטיו הדוקומנטריים "חיים יקרים" (2010) ו"ארץ זרה" (2018) זכו בפרסי אופיר (האוסקר הישראלי) בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. "חיים יקרים" אף נכלל ברשימה המקוצרת של האוסקר האמריקאי ושודר ברשת HBO. אלדר בעל תואר שני בלימודי מזרח תיכון מהאוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept