ישראל פולס

לדבר עם חמאס

p
המחבר
בקצרה
על רקע המשך ירי הרקטות, במערכת המדינית מתנהל ויכוח ער סביב הסוגיה האם ניתן לעבור למשא ומתן גלוי עם חמאס. בצה"ל סבורים כי האינטרס הלאומי הישראלי מחייב הידברות ואפילו הגעה להבנות עם ארגון הטרור השולט בעזה.

ובינתיים, בעזה: האמת היא, שמעטים מתעניינים במה שמתרחש בעזה. הרצועה, שריכזה אליה לא מעט תשומת לב עולמית במהלך ובעקבות מבצע "צוק איתן" בקיץ שעבר [יולי-אוגוסט 2014], נדחקה לקרן זווית. על פי נתונים שנמצאים בצה"ל, מדד ההתעניינות העולמית בעזה נמצא באחת מנקודות השפל ההיסטוריות שלו. מכיוון שכרגע הרצועה לא בוערת, היא מפסיקה לעניין. העולם ממוקד במשא ומתן בין איראן למעצמות, במלחמת הכל-בכל בסוריה, לבנון ועיראק, בהתקדמות המוטרפת של דאע"ש ואולי גם במתרחש בתימן ובלוב. עזה נשכחה.

זה לא אומר שלא קורים דברים. אולי אפילו דרמטיים. לא מזמן אמר נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, שהוא איש הימין האידיאולוגי, במענה לשאלה האם ניתן לדעתו להידבר עם חמאס: "אין לי רתיעה מלנהל משא ומתן עם כל אחד שמוכן לנהל איתי משא ומתן". בימים רגילים, זו הצהרה דרמטית. בימים אלה, בהם תשומת הלב נתונה לחזיתות אחרות, ההצהרה הזו עוברת כמעט מתחת לרדאר.

מאחוריה, מסתתרת דרמה מדינית-ביטחונית לא קטנה. ראשית, חשוב להגיד שבין ישראל לחמאס יש הידברות ממושכת ומסועפת, אך לא ישירה, באמצעות קטאר. אותה קטאר, שישראל דחתה בבוז את יוזמת התיווך שלה בשלבים הראשונים של "צוק איתן", והעדיפה על פניה את המצרים. כן, אותם מצרים שלא רוצים עכשיו לשמוע על עזה. אבל זוהי רק ההתחלה.

גורם נוסף שמתווך בין ישראל לחמאס הוא האו"ם. עד לאחרונה עשה את זה שליח האו"ם למזרח התיכון רוברט סרי, והפעילות נמשכת גם עכשיו, מול מתאם פעולות צה"ל בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי.

היחסים המוזרים האלה בין ישראל לחמאס באו לידי ביטוי במקרים נוספים: העובדה שישראל התירה לשר החוץ הגרמני להיכנס השבוע [1 ביוני] לעזה ולסייר בה – עד לאחרונה הייתה ישראל נעמדת על רגליה האחוריות כשדיפלומט מערבי רצה לעשות את זה; העובדה שקצין בכיר בפיקוד הדרום שוחח לאחרונה עם תושבי עוטף עזה ואמר להם, שישראל יודעת לעבוד מול חמאס ומעוניינת שתהיה לה כתובת מסודרת ברצועה; והעובדה שבכל פעם שדולף ירי רקטי מהרצועה לישראל, ממהרים בוגי יעלון ודובריו להסביר שלא מדובר בחמאס אלא ב"ארגונים סוררים" וכו'.

במערכת המדינית הישראלית מתנהל ויכוח ער סביב הסוגיה "מה עושים עם חמאס" והאם ניתן לעבור למשא ומתן גלוי עם הארגון, המוגדר בישראל ובמרביתו של העולם המערבי כארגון טרור לכל דבר. צה"ל ממליץ בחיוב. כן, על פי צבא ההגנה לישראל, האינטרס הלאומי הישראלי מחייב הידברות עם חמאס ואולי אפילו הגעה להבנות, פחותות מהסכם שלום, אבל מפותחות ומפורטות יותר מהודנא.

הנה הנימוקים הצה"ליים לעמדה המפתיעה הזו: חמאס הבין, על פי ניתוחים מודיעיניים ישראלים, שמאבקו בישראל חסר תוחלת בשלב הזה. שש שנים ושלוש מערכות ("עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן") לא שיפרו את מצב הרצועה, אלא להיפך: אלפי בתים פגשו את הקרקע, אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, כלכלה הרוסה, אופק שחור, אדישות עולמית. אפילו המצור עוד בתוקף, למרות שחומרי בניין וציוד הנדרש לשיקום עזה עוברים עכשיו במעברים בקלות יחסית. אולי הגיע הזמן לשינוי כיוון?

זאת, ועוד: נשיא מצרים עבד אל פתאח א-סיסי קיבל החלטה אסטרטגית והוא מבצע, במהירות ובכוחנות, התנתקות אגרסיבית מהרצועה. הוא משליך את עזה לכל הרוחות ולא מוכן לגעת בה גם במקל ארוך. א-סיסי מתעב את חמאס, הוא גילח רצועה רחבה מרפיח המצרית כדי להפריד בינה לבין רפיח העזתית, הוא סתם אלפי מנהרות, הפסיק את ההברחות ומנהל מלחמת חורמה נגד הטרוריסטים, שלוחי חמאס ודאע"ש בסיני. סיסי לא רוצה לשמוע מעזה. מה שנשאר לעזה, זו ישראל.

בישראל יש מי שמוכנים להרים את הכפפה המוזרה הזו. "בוא ננתח רגע את האופק שלהם", אמר לי השבוע [תחילת יוני] קצין ישראלי בכיר הבקי במתרחש ברצועה, "בעוד שש עד שבע שנים לא תהיה טיפת מים ברצועה. הם מתייבשים, האקוויפר שהם יושבים עליו הומלח. כרגע יש להם ארבע עד חמש שעות חשמל ביום, אולי בקרוב זה ישתפר קצת. האבטלה מוערכת בכ-44%. בשבוע שעבר הוצעו 200 משרות הוראה על ידי אונר"א ברצועה. אתה יודע כמה אנשים הגישו מועמדות? 27 אלף. לעזתים אין תקווה".

לישראל יש בדיוק את מה שעזה צריכה: "25 ק"מ צפונית מעזה", מוסיף הקצין הישראלי, "יש מתקן התפלת מי ים מהגדולים בעולם. אנחנו יכולים, בהחלטה של חצי דקה, לפתור את בעיית המים ברצועת עזה באופן מיידי. אנחנו יכולים לשקם את מערכת החשמל שלהם. אם המצב ישתנה, אנחנו יכולים לסייע להם בנושא האבטלה. יש כאן פוטנציאל ששני הצדדים מכירים".

עכשיו הגענו לחולשות של הרעיון הזה: התחושה המתוארת כאן היא, כנראה, נחלת האוכלוסייה העזתית, ורווחת גם בקרב ההנהגה המדינית של הארגון. בפנים ובחוץ. הזרוע הצבאית נמצאת, עדיין, במקום אחר. בזרוע הצבאית מאמינים עדיין ש"ישראל מבינה רק כוח". הקונפליקט הפנימי הזה בין הזרוע המדינית לצבאית בתוך חמאס יכול להניב תוצאות שונות ומשונות. בישראל עוקבים אחריו בעניין, אבל עוסקים גם בקונפליקט הפנים-ישראלי. הרי גם כאן, אצלנו, הדעות חלוקות עדיין. למרות הצטרפותו של הנשיא ריבלין למצדדי הדיבור הישיר מול חמאס. צריך לזכור שרק לפני שש שנים, בסיומו של מבצע "עופרת יצוקה" [ינואר 2009], התייצב בנימין נתניהו בפאתי עזה והתחייב שכשיעלה לשלטון יפיל את שלטון חמאס ברצועה, אחת ולתמיד.

הרומן האסור בין ישראל לחמאס קורה במעמקים, בעוד מעל פני הקרקע העסקים כרגיל. בשבוע האחרון הופר השקט: לפני מספר ימים [26 במאי]  נורתה רקטת גראד מהרצועה ונחתה בשטח פתוח בדרום ישראל. ביום רביעי [3 ביוני] נורו עוד שתי רקטות ונחתו אף הן מבלי לגרום נזק או נפגעים.

הנזק האמיתי שגורמות הרקטות הללו הוא תודעתי. מיליון האזרחים הישראלים שמתגוררים בדרום קיוו שאחרי "צוק איתן" יושב השקט והם לא יצטרכו לנהל את חייהם תוך כדי חשש מתמיד מאזעקות וריצות למקלטים. עכשיו, עושה רושם, הם מתחילים להתרגל למציאות הזו מההתחלה. שר הביטחון משה (בוגי) יעלון הצהיר השבוע כמה פעמים שישראל "לא תסכים לטפטוף רקטות" ולא תיתן למציאות הזו, בה ניהלו האזרחים את חייהם בצלן של רקטות ואזעקות, לחזור. אבל הצהרות לחוד ומציאות לחוד. בשני המקרים שהיו בימים האחרונים תקף חיל האוויר מה שמכונה "מטרות טרור" ברצועה. בישראל קוראים לתקיפות הללו "תקיפות נדל"ן", אין להן אפקט ואין בהן משום הרתעה.

הרקטות נורות מעזה על ידי "ארגונים סוררים", בעיקר סלפים המזוהים עם דאע"ש ומאתגרים את שלטון חמאס ברצועה. ישראל נמצאת כאן בדילמה בלתי אפשרית, מזרח תיכונית: היא מטילה את האחריות על חמאס, כי אין לה כתובת אחרת. חמאס הוא הריבון ברצועה. מצד שני, היא לא מעוניינת בנפילת חמאס, כי אחריו עלול דאע"ש להשתלט על הרצועה. לכן אין לישראל כלי עבודה אמיתיים למלחמה בטפטוף הרקטות, מעבר לאיומים חוזרים ונשנים על חמאס, שלא זקוק לדרבונים הללו כי הוא עצמו מודע למעמדו המתערער ברצועה ולהתפשטות הזוחלת של הקיצונים.

מוזר ככל שזה יהיה, חמאס הופך בדרך הזו ל"תקווה הלבנה הגדולה" של ישראל בעזה. "מה שאנחנו צריכים בעזה", אמר השבוע קצין בכיר בתדרוך לתקשורת, "זה כתובת ברורה". הכתובת הזו, לפחות כרגע, היא חמאס. מדובר בכתובת בעייתית, פרועה, אלימה ובלתי צפויה, אבל לכל הצדדים ברור שכל שינוי כתובת ידרדר את המצב עוד יותר.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: water crisis, unemployment, reuven rivlin, israeli-palestinian conflict, hamas, gaza tunnel smuggling, gaza strip, gaza blockade

בן כספית משמש כפרשן של האתר אל-מוניטור, ישראל פולס. הוא עיתונאי בכיר ופרשן פוליטי ומדיני של מספר עיתונים ישראלים, מגיש תוכניות רדיו וטלוויזיה קבועות בנושאים
הקשורים לפוליטיקה ישראלית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept