ישראל פולס

אגי משעול: לא רוצה להיות משוררת לאומית

p
המחבר
בקצרה
לפי המשוררת המוערכת אגי משעול, לא קל להיות משורר בישראל. "אם את לא מגייסת את כל הכישרון לכתיבה פוליטית, את מואשמת באסקפיזם", היא אומרת בראיון מיוחד, ומספרת מה עומד מאחורי השיר היחיד שכתבה ב"צוק איתן".

אגי משעול היא מהמשוררות הישראליות הבולטות בעשורים האחרונים. ילידת רומניה, בת להורים יוצאי הונגריה ניצולי שואה, היא החלה לכתוב שירה עוד בתיכון. בתחילת שנות השבעים החלה משעול לפרסם את ספריה ובמהלך שנות התשעים זכתה במעמד המרכזי ממנו היא נהנית כיום. במקביל לכתיבתה לא הפסיקה משעול לשמש גם כמורה וכמחנכת: בתיכון, במכללה, באוניברסיטאות. לאחרונה אף מונתה למנהלת בית הספר לשירה "הליקון". היא מחלקת את חייה בין בית צנוע מוקף ילדים, נכדים, שדות ובעלי חיים במושב כפר מרדכי, מרחק חצי שעה נסיעה מעזה, לבין עבודתה בעיר.

משעול זכתה בפרס ראש הממשלה בשנת 1995 והייתה הזוכה הראשונה בפרס על שמו של המשורר יהודה עמיחי. בשנה שעברה קיבלה תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב ואת הפרס הבינלאומי הנחשב לשירהLericiPea . עד כה פרסמה 15 ספרים, בהם אוסף מקיף של שיריה שיצא לאור לפני כעשור. נפגשנו בחצר ביתה, בצל מקלט בטון גדול, כדי לדבר על שירתה, על חייה ועל מה שביניהם.

אל-מוניטור: אין משהו סוריאליסטי בכתיבת שירה כאשר בכל רגע יכולה להישמע אזעקה וליפול רקטה?

משעול: אכן, במהלך מבצע "צוק איתן" [2014] המקלט שאתה רואה, הוכיח את עצמו לא פעם. נפלו פה לא מעט רקטות ונשמעו אינספור אזעקות. כתיבת שירה זו בעצם שחייה נגד הזרם של כל הרעש וההמולה, של ההתרחשויות הפוליטיות והמלחמות. זו הימצאות בזרם תת-קרקעי. שירה רואה את מה שכולם רואים, אבל אחרת.

קח למשל את "חמור הנפץ". קראתי בעיתון שהלבישו על חמור חגורת נפץ ושלחו אותו לעבר כוחות צה"ל. זו מטפורה שרק המציאות הישראלית יכולה להמציא, טוב יותר טוב מכל משורר. יכולתי לכתוב שיר פוליטי – "אל תזרקו את הפצצות" ודברים מהסוג הזה, אבל השיר היחיד שכתבתי במלחמה הזו, "לא היו נפגעים" הוא נקרא, היה על החמור. כפי שאתה רואה סביבנו, יש לי רגישות מיוחדת לבעלי חיים.

אל-מוניטור: את נתקלת בביקורת משמאל על כך שאינך כותבת שירת מחאה נגד הכיבוש?

משעול: להיות משורר בישראל זה סוג של בעיה. אם את לא מגייסת את כל הכישרון לכתיבה פוליטית, את מואשמת באסקפיזם. בעצם זה מוזר, בתוך כל מה שקורה כאן, לכתוב שיר על ציפור או על פרח. אני שומעת את ההאשמות האלה וגם מרגישה את זה מבפנים. משוררות שחיות בארצות אחרות נהנות מחופש רב יותר. בעצם זו השאלה של התותחים והמוזות – מה קורה למוזות כשהתותחים רועמים? אני לא חושבת שהמוזות מתחשבות בזה כל כך. עם זאת, יש תקופות שבאמת אי אפשר לכתוב. יש לי שיר שנולד מהחוויה שבה המתרגמת שלי, ג'ואנה חן, ואני יושבות ומחפשות במילון שם של פרח שנקרא "היהודי הנודד". ופתאום נשמעת אזעקה ואנחנו לא יודעות אם לרוץ למקלט או לא, ומוצאות את עצמנו נבהלות באותה שפה. בהלה לא צריכה תרגום.

אל-מוניטור: אמרת פעם שאת שייכת למסורת של משוררת אזרחית, להבדיל ממשורר לאומי.

משעול: המושגים של משוררים לאומיים היו פעם, במאה הקודמת. ועד היום יש סופרים כאלה, עמוס עוז למשל, שהם ואחרים ראו אותם [ועצמם] כבעלי סמכא לכל עניין, לא רק לספרות. אני ממש לא ברת-סמכא לעניינים פוליטיים, אבל אני כן חושבת שהמשוררות מוציאה אנטנות רגישות. לחוש בדברים, אולי גם לפני שהם קורים, או לראות אותם בצורה שונה. כאזרחית אביע את דעתי, אלך להפגנות, אחתום על עצומות, אתבטא. אבל המשוררת שבי לא רוצה להתגייס לשם, לא רוצה.

אל-מוניטור: את עומדת בשורה הראשונה של הספרות והתרבות הישראלית, ויחד עם זה חוויית המהגרת היא חוויית יסוד אצלך.

משעול: נולדתי בכפר קטן בטרנסילבניה. אבא שלי ניגן על פסנתר בבית הקולנוע, הוא ליווה סרטים אילמים. אני בת יחידה להורים ניצולי שואה שבשנת 1950 הגיעו לארץ כדי להביא אותי למקום הכי בטוח בעולם, שעכשיו הוא הכי מסוכן. באופן לא טבעי, "שפת אמי" היא לא שפת האם של אמא שלי, כי שפת האם שלי זאת עברית ושפתה של אמי זו הונגרית. היא לא יכלה לקרוא את מה שאני כותבת. אחד מהשירים החדשים שכתבתי נקרא כך, "שפת אם".

יזהר [ס. יזהר, מחשובי הסופרים הישראלים] היה אומר לי: איך נהיית משוררת מבית כזה, שלא דיברו בו עברית ולא היו בו ספרים? לא באשמתם הוריי לא קראו, השואה חתכה גם את זה. ויזהר נורא התפלא שדווקא נקודת החולשה הזו הפכה לדבר העיקרי שלי.

כתיבה נובעת תמיד מאיזשהו כאב. תחפור עמוק, תמיד תמצא שם עלבון או פצע או רצון להוכיח משהו. זה לא היה קל להיות ילדה מהגרת, להיות כל הזמן בין השפות. זה אזור דמדומים כזה. נגיד יש מילה בהונגרית, אז בעברית זו לא בדיוק אותה המילה. ילד שגדל בדו-לשוניות, השפה שלו מאוד מתפתחת כי בעל כורחו הוא מתרגם כל הזמן משפה לשפה. כשספר שלי מתורגם לשפה זרה, זה כאילו להבריח מפה את השיר, למלט אותו למקום אחר. אני לא יודעת מה תוחלת החיים של קריאת השירה בעברית.

אל-מוניטור: ישראל היא ארץ קוראת שירה?

משעול: קוראים כאן שירה יותר מבכל העולם, וכותבים אפילו יותר מאשר קוראים. בישראל כולם כותבים. יחסית למספר התושבים, מכירות ספרי השירה הן מהגבוהות בעולם. התופעה של הלחנת שירי משוררים, למשל, זו תופעה ישראלית ייחודית. יש הרבה מאוד ערבי שירה ואירועים ספרותיים. שירה לא נכתבת בשביל תפקיד כלשהו, אבל שירה היא מין שעון מעורר שמזכיר לאנשים את המקור, או את עצמם, או את המצפון.

אל-מוניטור: יש משורר ערבי שאת נמצאת בדיאלוג איתו?

משעול: סלמאן מאצלחה. הוא משורר ערבי-דרוזי שכותב גם בעברית וגם בערבית. יש לנו אפילו מופע משותף. הוא אנטי-פונדמנטליסט קיצוני ותמיד אני אומרת לו "אתה תהייה סלמאן רושדי הבא".

אל-מוניטור: יש הבדל בין משוררת למשורר, קושי מיוחד?

משעול: אני חושבת שגברים לוקחים את עצמם יותר ברצינות ויש להם תחושת חשיבות עצמית. אנחנו יותר פרושות על החיים, עם קצת יותר ענווה. לחברי המשוררים הגברים יש חדר עבודה, מין לשכה מכובדת. אני כותבת במטבח.

אל-מוניטור: איך מלמדים שירה?

משעול: ראשית, אני אומרת לסטודנטים שלי – אם אתם יכולים לברוח, תברחו. זה קשה. זאת דרך מאוד קשה. דרך במובן הכי עמוק של המילה. זה הציר המרכזי של הקיום. הדבר הבא שאכתוב זה ספר שהשם שלו הוא "מה זה מוזה", מה זה להיות בדרך של המשוררות. יש איזו חוקיות שבה כשאתה כותב, עליך לזכור את כל מה שאתה יודע וגם לשכוח את כל מה שאתה יודע.

אל-מוניטור: אבל הכתיבה ממכרת, את לא יכולה להפסיק?

משעול: בשום אופן לא. כפי שכתב נתן אלתרמן "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". אי אפשר לזנוח את זה. השראה היא טרנספורמציה, מעבר למצב תודעה שונה. זה מופיע. אני לא יכולה ליזום ולא להפסיק את זה.

Continue reading this article by registering and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • Archived articles
  • Exclusive events
  • The Week in Review
  • Lobbying newsletter delivered weekly
נמצא ב: women's issues, poetry, palestine, israel, immigration, holocaust, gaza, art

עקיבא אלדר הוא בעל טור ב''ישראל-פולס'' של אתר אל-מוניטור. עיתונאי בכיר ופובליציסט לשעבר בעיתון הארץ. שימש בתפקיד הכתב המדיני של הארץ וראש המשרד האמריקאי של העיתון בוושינגטון. ספרו ''אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל'' אותו חיבר יחד עם פרופ' עדית זרטל הפך לרב-מכר בישראל, ותורגם לאנגלית, לגרמנית לערבית ולצרפתית. בשנת 2006 כלל אותו העיתון פיננסיאל טיימס ברשימת הפרשנים המשפיעים ביותר בעולם. הוא זכה בפרס Middle East Award מטעם ארגון - search for common ground – ארגון בינלאומי לקידום שלום ופיוס, על פעלו לקידום השלום במזרח התיכון באמצעות התקשורת אלדר הינו יליד חיפה (1945). הוא השלים לימודי כלכלה, יחסים בינלאומיים ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית.

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept