כפי שהדברים נראים עכשיו (יום שלישי בבוקר, 2 בדצמבר), ישראל הולכת לבחירות מוקדמות. פחות משנתיים אחרי שהוקמה, מתפרקת ממשלתו השלישית של בנימין נתניהו, ביוזמת העומד בראשה. הבחירות צפויות להיערך באביב הקרוב והמערכת הפוליטית הישראלית, המרוסקת והמסוכסכת, תנסה להמציא את עצמה מחדש. מגעים לאיחוד בגוש המרכז-שמאל, מגעים לאיחוד בגוש הימין (נתניהו ונפתלי בנט, למשל), כשהמפתחות נשארים בידיו של אביגדור ליברמן. האם הוא יחבור לנתניהו, לפני או אחרי הבחירות, כפי שעשה בעבר, או שהפעם ילך על כל הקופה, יעלה מדרגה ויהפוך לגורם מרכזי בהתמודדות על ראשות הממשלה?
איווט מכוון לאפשרות השנייה. בסוף השבוע האחרון (28 בנובמבר) הוא חשף את תכניתו המדינית המעודכנת. מחר הוא אמור לצאת למפגש שרי החוץ של "הארגון לשלום וביטחון באירופה", שם יציג אותה בפני כל המעוניין. אחר-כך יגיע (בסוף השבוע הקרוב) לוושינגטון, ישתתף ב"פורום סבן" ויפגוש בכירים בממשל. גם כאן, התכנית המדינית החדשה שלו, שמבוססת על רעיון ההסדר האזורי, תככב בראש הנושאים לשיחה. ליברמן מוצא לעצמו "בלטה" חדשה על המגרש הפוליטי הישראלי הצפוף: מצד אחד, כוחנות אל מול אויבי ישראל, הטרור, וחלק מערביי ישראל שמזדהים עם הפלסטינים. מצד שני, הצגת תכנית שלום נועזת, שכוללת ויתורים עמוקים, הקמת מדינה פלסטינית, ויתורים על שכונות במזרח ירושלים וחילופי שטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים ישראלים. בדרך הזו, הוא מאמין, יהפוך ל"מבוגר האחראי", יתייצב משמאל לנפתלי בנט ובנימין נתניהו, אבל מימין לכל שאר מפלגות המרכז. הנישה הזו מצמיחה בדרך כלל ראשי ממשלה בישראל. לליברמן יש עוד נטל הוכחה כבד על כתפיו: האם הציבור הישראלי מביט עליו כעת כעל מועמד לגיטימי, למרות מוצאו והמבטא הרוסי הכבד שלו? האם האלקטורט המתפוגג שלו (עולי בריה"מ לשעבר) יוחלף בישראלים ילידי הארץ שמחפשים מנהיג? את כל זה נדע בעוד כמה חודשים.
