ישראל פולס

ארה''ב מעדיפה לסייע מהצד, במקום להתערב

p
המחבר
בקצרה
בבית הלבן רואים את עלייתו של האיסלאם הקיצוני, כמו גם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יותר כבעיה אזורית ופחות כעניין אמריקאי. לכן, המעורבת בשניהם תהיה חלקית בלבד.

האם אמריקה חזרה לתמונה? זאת השאלה ששאלו את עצמם הרבה מומחים לענייני המזרח התיכון אחרי הנאום שבו פירט הנשיא ברק אובמה את מדיניותו בעניין כניסה לעימות עם המדינה האיסלאמית [10 בספטמבר]. "לא, בהחלט לא", אמר לאל-מוניטור גורם בבית הלבן, ורבים באזור שותפים להערכה זו: סעודיה קיוותה למעורבות צבאית רבה יותר של ארה"ב, ואילו הפלסטינים קיוו למעורבות פוליטית רבה יותר שלה.

לדברי אנליסטים לענייני הממשל האמריקאי והמזרח התיכון, אובמה קיבל את ההחלטה לצאת למתקפות אוויריות נגד דאע''ש ללא התלהבות רבה. "זה לא ב-DNA שלו", אמר הגורם בבית הלבן, "הוא מאמין בדיפלומטיה קולקטיבית לפתרון סכסוכים, ויש גם שיקולים מוסריים שמניעים אותו".

אבל לאובמה לא נותרו הרבה ברירות – התקפות הג'נוסייד נגד מיעוטים דתיים ועריפות הראש של עיתונאים מערביים היו קשות מדי לעיכול. גם העיתוי היה גורם מדרבן  לקראת החלטתו של אובמה – שבועות ספורים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס האמריקאי ב-4 בנובמבר, דעת הקהל בארה"ב נוטה לטובת תמיכה בהתערבות צבאית בעיראק ובסוריה.

עם זאת, הנשיא ריסן את ההתערבות האמריקאית בכך ששלל מראש מבצע רחב ממדים והתנה את הפעולה בהקמתן של קואליציה בינלאומית וקואליציה אזורית.

החיילים בשטח יהיו עיראקים וסורים, לא אמריקאים. לדברי מקור בבית הלבן, מאחורי ההחלטה מסתתר מסר נרחב יותר: ארצות הברית בהנהגת הנשיא אובמה חשדנית כלפי בקשות של מדינות ערב להתערבות אמריקאית באזור, שכן בכל פעם שצץ איום מצד צבא או ארגון טרור ערבי וארצות הברית אכן מתערבת, אותם מנהיגים ערבים ואותם גורמים בדעת הקהל שקראו להתערבות אמריקאית מאשימים אחר כך את וושינגטון בכפיית רצון המערב על האזור. זהו מצב שבו אפשר רק להפסיד – כשארצות הברית מהססת מאשימים אותה בחולשה, וכאשר היא מתערבת בכוח מאשימים אותה בקולוניאליזם.

מקורות במחלקת המדינה אומרים שארצות הברית תתערב במידה מתונה, בהתאם לאינטרסים הביטחוניים שלה. ארצות הברית אינה שואפת להגן על האינטרסים של מדינות ערביות כפויות טובה או להיות השוטר של האזור.

הממשל בוושינגטון אינו אוחז בהשקפה אחידה על האיסלאם; הוא מתנגד לאיסלאם הקיצוני, אך מאמין שרוב מדינות ערב הן פרגמטיות ושמחובתן להתעמת עם הקיצוניים. תרבות שלטונית טובה יותר, חלוקת הכוח השלטוני, פחות שחיתות, שלטון חוק וקיומו של כוח ביטחוני אחד – כל אלה יכולים לעזור למדינות הפרגמטיות להביס את הפונדמנטליסטים. המדינה האיסלאמית ושותפותיה מאיימות בראש ובראשונה על העולם הערבי והמוסלמי, לא על המערב או על ארצות הברית. זוהי בעיה שמקורה פנימי, לא חיצוני, ושאיפותיהם של הקיצוניים הן בראש ובראשונה שאיפות איזוריות. על כן אמריקה, אף שהיא מחדשת את מעורבותה במזרח התיכון, נשארת בחוץ יותר מאשר בפנים, ויש לה סיבות טובות לכך.

כך גם בזירה הישראלית-פלסטינית. ארצות הברית מעורבת בענייניה הביטחוניים של ישראל בעקבות המלחמה בעזה ובענייני הפלסטינים סביב היוזמה המדינית החדשה של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס. בשני המקרים היא נוהגת בנימוס ובאיפוק. החשיבות של ישראל גוברת לקראת ה-4 בנובמבר, אבל אם נתעלם משיקולים של קמפיין בחירות, וושינגטון ויתרה על הסיכוי לשכנע את ראש הממשלה בנימין נתניהו להיכנס לתהליך שלום משמעותי. מעורבותו של הממשל האמריקאי תסתכם לכל היותר במזעור הנזקים של מדיניות ישראל בהתנחלויות.

אשר לעבאס, בוושינגטון אמנם רוחשים לו כבוד ורוצים מאוד לחזק אותו, אבל אין שם התלהבות אמיתית מדרישתו לקביעת תאריך יעד לסיום הכיבוש. מעורבותה של ארצות הברית תתמצה לכל היותר בדיאלוג פוליטי, בסיוע כלכלי ובמתן תפקיד לפתח בעזה. כל התבטאות בנוגע לכינון מדינה פלסטינית בעתיד הנראה לעין תהיה רק מס שפתיים. כך שגם בעניין זה, ארצות הברית נמצאת בחוץ יותר מאשר בפנים.

אותם מקורות בבית הלבן טוענים שישראל ופלסטין כבר מזמן היו יכולות להיות בדרך לפתרון הסכסוך. סירובם של שני הצדדים לקבל החלטות הכרוכות בפשרה נועזת מותיר את שניהם במצב ביש – ישראל ניצבת מול קריאת תיגר על עצם זהותה כדמוקרטיה יהודית מצד המתנחלים, ואילו זהותה של פלסטין עומדת מול אתגר מצד הפונדמנטליסטים. בסופו של דבר אלה בעיות של הישראלים והפלסטינים, לא של האמריקאים, אומרים הספקנים בוושינגטון.

עשרים ואחת שנים בדיוק חלפו מאז שנחתמו הסכמי אוסלו בבית הלבן [1993]. עשרים ואחת שנים מאז שהיו בישראל ובפלסטין מנהיגים אמיצים, מנהיגים שהבינו שפתרון של שלום בין שתי מדינות הוא אינטרס קיומי של הישראלים ושל הפלסטינים, לא של האמריקאים. למעשה, בשלוש השנים שבהן התנהל המשא ומתן של תהליך אוסלו, האמריקאים מילאו תפקיד חשוב מאוד בסיוע לתהליך, אך לא נטלו חלק בשיחות עצמן ולא שאפו להחליף את הצדדים במו"מ. זוהי גישתם של האמריקאים גם כיום.

ממשלת עבאס מודאגת מאוד לנוכח ההתרחקות האמריקאית ממעורבות בתהליך השלום, ההתמקדות הבינלאומית בסוריה ובעיראק, התחזקות חמאס בגדה המערבית ומדיניות ההתנחלויות של ישראל.

לדברי גורמים בכירים ברמאללה, הרשות עומדת לצאת בקמפיין דיפלומטי בינלאומי שייפתח בנאום של עבאס באספה הכללית של האו"ם בסוף החודש. המסר הפלסטיני הוא שהפתרון היחיד של שתי מדינות שבא בחשבון הוא זה שמתבסס על קווי 67', עם לא יותר מחילופי קרקע שוליים ומקבילים ועם מזרח ירושלים כעיר הבירה. שני קהלי היעד העיקריים של הקמפיין הם האיחוד האירופי ודעת הקהל הישראלית.

בזירה הבינלאומית, מטרתם של הפלסטינים היא לבודד את ארצות הברית ואת ישראל בהתנגדותן ללוח הזמנים שקבע עבאס לסיום הכיבוש תוך שלוש שנים. ומטרתם מול ישראל: הם רוצים להבהיר לציבור הבוחרים הישראלי, שאולי ילך לבחירות ב-2015, מה משמעותו של פתרון שתי מדינות שמתבסס על קווי 67'.

Continue reading this article by registering at no cost and get unlimited access to:

  • The award-winning Middle East Lobbying - The Influence Game
  • מאמרים בארכיון
  • אירועים מיוחדים
  • The Week in Review
  • ניוזלטר שבועי על פעילות הלובי המזרח תיכוני בוואשינגטון
נמצא ב: us-middle east policy, palestine, israel, islamic state, barack obama, 1967 borders

אורי סביר היה ממקימי מרכז פרס לשלום ב-1996,לאחר שנים רבות בחזית אסטרטגית השלום בישראל. מאז 1999 הוא מכהן כנשיא הכבוד של המרכז. כמנכ"ל משרד החוץ (1993-1996) כיהן סביר כראש צוות המו"מ בהסכמי אוסלו, כחבר משלחת המו"מ בין ישראל וירדן, וכראש משלחת המו"מ בין ישראל וסוריה. ב-1999 נבחר סביר לכנסת הישראלית החמש-עשרה מטעם מפלגת המרכז.

בתחום העסקים, סביר כיהן כראש הוועד המנהל של העיתון העולמי היומי "מטרו אינטרנשיונל". ב-2001 הקים סביר עמותה בינלאומית ללא-מטרות-רווח בשם "גלוקל פורום", המבוססת ברומא ומעודדת דיפלומטיה בין-עירונית ברחבי העולם וב2011 הקים את Yala Young Leaders, תנועה אינטרנטית לשלום, אשר סוחפת אחריה מאות אלפי נרשמים.

סביר פרסם שלושה ספרים: "התהליך: מאחורי הקלעים של הכרעה היסטורית" המבוסס על ניסיונו כראש צוות המו"מ בהסכמי אוסלו (1998); "מר ישראלי בבחירות 2006" (2006); ו-"קודם שלום" (2006).

x

The website uses cookies and similar technologies to track browsing behavior for adapting the website to the user, for delivering our services, for market research, and for advertising. Detailed information, including the right to withdraw consent, can be found in our Privacy Policy. To view our Privacy Policy in full, click here. By using our site, you agree to these terms.

Accept